השאלון / ראיון עם יערה קידר

יערה קידר היא היסטוריונית ואוצרת אופנה, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. גרה בתל אביב עם בן-זוגה עופר ובנם דויד.

ממתי את עוסקת במקצוע ובמה עסקת לפני כן?

"בעשר השנים האחרונות אני עוסקת באוצרות ובמחקר. הדרך למקצוע שלי הייתה מפותלת למדי. בהתחלה למדתי עיצוב אופנה ב'שנקר', ולאחר מכן עבדתי כמעצבת אופנה ב'קסטרו' במשך שלוש שנים. בשלב הבא הקמתי סטודיו קטן לעיצוב שמלות כלה. כשעבדתי בתור מעצבת אופנה היה רגע שבו הרגשתי שאני בתחום שנכון לי (אופנה) אבל לא עושה את התפקיד שמתאים לי. לקח לי זמן להבין מה הדבר שמעניין אותי באמת. הבנתי שמושך אותי להבין מה התפקיד, המשמעות והחשיבות של אופנה בהקשרים רחבים יותר של החיים שלנו."

מה חלמת להיות כשהיית קטנה?

"הרגע הראשון שאני זוכרת הוא מגיל ארבע: חברה של אמא שלי סרגה לי שמלה כחולה מהממת ובעיני רוחי ראיתי איך אני לוקחת מספריים וטיפה משנה לה את הגזרה, ואז השמלה תהיה אפילו עוד יותר יפה. אבל בגיל ארבע עוד לא ידעתי שאם גוזרים סריג הוא פשוט מתפורר ומתפרק – וככה הלכה השמלה… אמא שלי מספרת שהיא היתה צריכה כל הזמן לשמור על עירנות כדי שלא אגזור דברים… אז העיסוק בבגדים והצורך שהם יהיו מרכזיים מאוד בחיים שלי תמיד היו שם."

"בהמשך, כשהייתי בת 16, סבתא שלי נפטרה וירשתי את מכונת התפירה שלה – זאת הייתה מכונת תפירה ׳זינגר׳ של פעם שעובדת עם דוושה ואפילו לא מחוברת לחשמל. וממש לימדתי את עצמי לתפור: לקחתי בגדים, הסתכלתי איך הם תפורים, גזרתי אותם כדי להבין איך הם בנויים… אז המשיכה שלי הייתה טבעית. יש לי אמא שאוהבת אופנה מאוד, כך שאני חושבת שבתור ילדה זה נדבק אליי. אחר כך, כשלמדתי ב'שנקר', הבנתי שנורא מעניינת אותי ההיסטוריה – תולדות הלבוש, תולדות האמנות ואיך העולמות האלה מתחברים."

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?

"אוצרות התאימה לי מאוד, כי היא משלבת עולמות שאני אוהבת – חשיבה, מחקר, כתיבה, סיפור סיפורים – והיא מערבת המון יצירה. עבודה של אוצרת מורכבת מהמון חלקים: בנייה של קונספט, מחקר, היצירה של הדבר עצמו, ונוסף על כל אלה – הפקה. להיות אוצרת כרוך בעבודה פרטנית רבה, סיזיפית לעיתים. גם אם עובדים עם מפיק, המחויבות ללוחות זמנים ולאילוצי תקציב עדיין מרחפת לנו מעל הראש."

מה מייחד את העסק שלך מאחרים?

"אוצרות אופנה נפוצה יותר בחו"ל, אבל גם שם מדובר בתחום נישתי. בארץ התחום מתפתח, ולכן יש לי את החופש לעצב אותו, למצוא בו את דרכי ואת הקול שלי בתוכו."

איך נולד הרעיון לעסק?

"כשפתחתי את הסטודיו לעיצוב שמלות כלה לא היה לי כסף להשקיע בפרסום. בנוסף, בגלל שעבדתי לפני כן במותג גדול כחלק מסטודיו, השם שלי ממש לא היה מוכר. כדי לקדם את הסטודיו פתחתי בלוג על אופנה בתוך האתר שלי, שבו כתבתי על אופנה והשראה. תוך זמן קצר נוספו לרשימת התפוצה של הבלוג קוראים רבים, ואני גיליתי כמה אני אוהבת לכתוב על אופנה מנקודת מבט היסטורית ותרבותית. בהמשך עברנו לניו יורק בעקבות הצעת עבודה שקיבל בן זוגי עופר. ממש בהתחלה, כשעוד היינו בשלב ההתאקלמות לסביבה החדשה, פנה אלי רפי וזאנה מעיריית חולון וביקש ממני לאצור שתי תערוכות בגלריית 'החווה' בעיר. הוא ביקש תערוכות בנושאי חתונות ושמלות. נעניתי לאתגר ועד מהרה הבנתי שמצאתי את ייעודי. החלטתי ללמוד את התחום ברצינות והתקבלתי לתואר שני באוצרות, מחקר והיסטוריה של האופנה ב-NYU . את ההתמחות שלי עשיתי במוזיאון האופנה FIT ובמכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן. זאת הייתה חוויה מדהימה ומלמדת."

מה את עושה כשיש לך יום קשה?

"מדיטציה זה הדבר שמציל אותי מדי יום. ובימים קשים במיוחד גם אמבטיות."

מה סדר יום ממוצע שלך?

"סדר היום שלי דינמי מאוד ותלוי בפרויקט שאני עובדת עליו. כרגע אני בשלבי הסיום של התערוכה 'אלבר אלבז: מפעל החלומות', וכמובן ההרצאות שלי שמתקיימות ברחבי הארץ. במקביל אני חולמת על הפרויקטים הבאים, יש כרגע כמה בקנה."

אילו תכונות הופכות אותך ליותר טובה בעבודה?

"אני מאד טובה בניהול זמן, אני מאורגנת ומסודרת, ויודעת להשתמש בטכנולוגיה היטב ככה שתשרת אותי. אבל מעל הכל התמזל מזלי. אני באמת עובדת בדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ואני כל כך נהנית מזה שלפעמים לא אכפת לי שלתקופות מסוימות אין לי חיי חברה. כשפרויקט מסתיים אני יכולה לקחת לעצמי הפסקה ולחזור לחיים, עד העונג הבא."

מהו הקושי ומה היתרון בעצמאות?

"הקושי בעצמאות הוא הצורך ליצור כל הזמן, ליזום, הכל תלוי בך ואת אחראית לגורלך. כמובן שזה גם היתרון הגדול בעצמאות ובחופש שהיא מאפשרת."

איך את מחלקת את היום בין בית למשפחה, פנאי ועבודה?

"אני חושבת שנשים עצמאיות חייבות לזכור שאין איזון. בטח כשאת עצמאית וכשאת מנהלת עסק משלך. אני מעסיקה שתי נשים מדהימות, ועובדת עם לא מעט אנשים ונשים כפרילנסרים – מעורכת טקסט ועד מעצבת גרפית. אני אחראית שלכולם תהיה עבודה וכמובן פרנסה, אז אין איזון. לפעמים העבודה מנצחת, לפעמים המשפחה מרוויחה, אבל אני חושבת שמראש חייבים לוותר על פנטזיית האיזון. היא לא באמת קיימת. אני קובעת חופשות עתידיות, וזה מאפשר לנו זמן משותף אמיתי של שקט, ויום שישי בערב הוא יום קדוש מבחינתי למשפחה ולשקט המשותף שלנו."

מהו החלום עסקי או האישי שלך?

"להמשיך להנות מהעבודה שלי. אני חושבת שכל עוד זה קורה, כל עוד אני מתרגשת והלב שלי דופק בהתרגשות מפרויקטים חדשים, אני יכולה לדמיין את הדבר הטוב הבא. עכשיו אני חולמת על התערוכה הבאה שעדיין בחיתוליה, על ספר שאני כותבת על אופנה ואמנות, ובמקביל כמובן מחקר הדוקטורט."

מה את רוצה שיקרה השנה?

"אני מאוד מקווה שהתערוכה 'אלבר אלבז: מפעל החלומות' תנדוד לחו"ל. זה יהיה מרגש לראות את זה קורה, אני חושבת שזה יהיה עוד צעד משמעותי בסיפורו של אלבר שהגיע לניו יורק כמעצב אנונימי ישר אחרי סיום לימודיו בשנקר, ומשם עבר לפריז ושם כבש את תעשיית האופנה הבינלאומית.

ספרי על רגע מכונן בקריירה שלך.

"במבט לאחור אני חושבת שהעבודה על התערוכה 'ז'ה טם רונית אלקבץ' יחד עם שלומי אלקבץ במוזיאון העיצוב חולון הייתה רגע מכונן שיצר את שיתוף הפעולה המוצלח עם  מוזיאון העיצוב חולון ועם האנשים המוכשרים שעובדים בו, בהם מיה דבש האוצרת הראשית של המוזיאון ודני וייס מנכ"ל המוזיאון. זה היה הפרויקט הראשון הגדול שעבדתי עליו, הוא זכה להצלחה גדולה והמחקר שקדם לו על המלתחה של רונית ועל הדמות שלה היה מרגש מאוד."

ספרי על לקוח מעניין שהיה לך.

"הלקוח שלי הוא הקהל. העבודה על התערוכה 'הנשף' ארכה שלוש שנים, והראש שלי עסק בשאלה: איך לאפשר לקהל המקומי קצת אסקפיזם. העבודה כללה המון פגישות שאני יזמתי וגם פניות יזומות של מעצבים אליי. היה משהו מאוד מיוחד בעבודה עם מעצבים ישראלים שהציגו נקודת מבט ייחודית לפרויקט, ומכירים את השטח. התערוכה נתנה במה למעצבים ישראלים ותיקים לצד מעצבים צעירים שרק יצאו מבית הספר לעיצוב וככה נוצר תמהיל מעניין ומיוחד. בתוך כל האינטנסיביות של תקופת הקורונה נוצרה מובלעת של אופנה ותרבות שאפשר לברוח אליה לרגע, לקחת קצת אוויר. כמובן שזה גם זימן לי את הזכות לעבוד עם מעצבים ומעצבות מוכשרים כמו ויוי בלאיש, מוני מדניק, אלון ליבנה, שלומי ענתבי, שחר אבנט, ליהי הוד ועוד רבים אחרים."

במה את גאה במיוחד בעבודתך?

"לפעמים אני מקבלת מכתבים אישיים ומרגשים מאוד מאנשים שהתערוכות והרצאות השפיעו עליהם לעשות משהו אחרת, לעשות שינוי בחיים או לצאת לדרך חדשה. לפעמים מספרים לי על יצירות שנוצרו בהשראת תערוכה או הרצאה. זה מרגש אותי בטירוף וגורם לי להרגיש שאני נמצאת בדיוק איפה שאני אמורה להיות."

יש לך שעה פנויה – מה תעשי בה?

"בימים רגילים אני אוהבת לחפש חפצים היסטוריים באתרים של מכירות פומביות. בזמן הקמה של תערוכה אין רגע דל ולרוב אני מגיעה מאוד מאוחר הביתה, אז בדרך כלל כדי לנקות את הראש אני אחפש סדרה לצפות בה."

על מה את לא מוכנה לוותר ביום יום שלך?

"בחודשים האחרונים הצלחתי להכניס לשגרה היום שלי אימוני ספורט. פעמיים בשבוע פילאטיס ופעמיים בשבוע אימוני כוח. תמיד הייתי כזו שמפחדת מספורט ועכשיו זה הפך להיות חלק מרכזי בתחושת היציבות שלי, בעבודה מול קהל, ובכלל זה שומר על שפיות. באופן כללי, חושבת שמאוד חשוב במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה למצוא את המקום שזו יש לנו שקט, זמן לעצמנו גם בתוך העומס הגדול ביותר. כמעט שנמאס מלשמוע את המילה אסקפיזם אבל זו גישה מאוד חשובה – כדי להמשיך להיות, מבלי לאבד את האופטימיות.״

באיזה מקום בחו"ל היית רוצה ליצור או לעבוד?

"על אף שאני מאוד שמחה שחזרנו לארץ אני תמיד מתגעגעת לניו יורק. הכי אני מתגעגעת למטרופוליטן, לחברים, למשפחה, לחברים שהפכו להיות משפחה ולעיר – לחיים בה. כשגרנו שם בשלב מסוים החיים על מזוודות נהיו לי מאוד מאוד קשים ונורא התגעגעתי למשפחה שלי בארץ. חשבנו שכשנחזור לארץ אני אהיה על הקו לכיוון ההפוך: אסע לניו יורק הלוך-חזור, אבל אז הגענו לכאן וזהו. התחלתי דוקטורט בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית והתמסרתי לעבודה על הנשף."

בחדר העבודה של מי היית רוצה לבקר?

"הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר העבודה של המעצבת אלזה סקיאפרלי בשנות ה-30 של המאה הקודמת. היא אחת המעצבות האהובות עליי. לא מזמן ביקרתי בתערוכה עליה בפריז והיה מרתק. בהייליטס שלי באינסטגרם אפשר לראות את הסקירה על התערוכה ובכלל על תערוכות עכשוויות בערים שונות בעולם : פריז, לונדון וניו יורק."

מהו הטיפ שלך להתנהלות עצמאית?

"כשאת עצמאית צריך הרבה אומץ, אורך רוח ולדעת שזה בסדר גם להיכשל. אביתר בנאי שר 'אל תפחד מהפחד', ודודו טסה שר 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה'. בשורה התחתונה אני לא חושבת שצריך להילחם בפחדים או בחששות, כי הם שם מסיבות טובות והרבה פעמים שומרים עלינו בדרך. למדתי לחיות איתם ולהכיל אותם. אני תמיד אעדיף לנסות ולנסות שוב, ושוב לנסות. עד שאמצא את הדרך."

אף פעם לא תתפסו אותי…

"אומרת אף פעם…"

מהו הטיפ שלך לניהול זמן?

"בדיוק מה שזה אומר, לשבת ולנהל אותו, להקדיש לזה זמן. בימי שבת בערב אני עוברת על היומן שלי ומכינה תכנית שבועית על לוח מודפס של Pulp. זה מאפשר לי לתכנן את השבוע בצורה טובה יותר. אני מתכננת את לוחות הזמנים שלי עד לרמה של חצאי שעות. במקביל אני משתמשת באפליקציה של מאנדיי לניהול משימות.

מה מרגיע אותך?

"בן הזוג שלי עופר, אחותי דקלה, ומדיטציות."

מה לא יודעים עלייך?

"שיש לי בעיה בזיהוי פנים. אני זוכרת שמות, תאריכים, עובדות היסטוריות לפרטי פרטים וכל פרט אחר חשוב או לא, אבל אני יכולה לפגוש מישהו בפעם העשרים ולא לזהות אותו. זו הזדמנות להתנצל בפני אנשים שפגשתי ולא זיהיתי, אני פשוט לא מזהה פרצופים." 

איך את מתחילה את יום העבודה?

"ביום-יום יש כמה אנשים שאני עובדת איתם בקביעות. אחד ההרגלים שסיגלתי לי הוא שלכל אחד מהם יש לי בלוק רשימות צהוב שבו אני רושמת את כל המשימות, הבקשות והיעדים לכל אחד. זה עושה לי סדר."

מהי השעה האהובה עליך ביום?

"אני אישה של בוקר, במיוחד עם קפה."

את מי היית רוצה לשאול את כל השאלות הללו?

"את המרצה והמנטורית שלי תמרה יובל ג'ונס. השנה יצא לאור הספר 'תמרה' שעבדנו עליו יחד. הספר מספר את קורותיה המרשימים של תמרה המעצבת, המרצה והמנטורית. זו פנינה ארכיונית על עולם האופנה הישראלי, והייתה לי הזכות להיות שותפה לכתיבתו. הטקסטים בספר נכתבו בעקבות שיחות משותפות שתמרה ואני ניהלנו לאורך כמעט עשור. לתמרה יש ניסיון אדיר וידע עצום שהיא יכולה ורוצה להעביר הלאה. היא מקור השראה עבורי ודמות נערצת. למדתי ממנה  המון דברים שהייתי רוצה להעביר הלאה ובמיוחד איך לתמוך בנשים אחרות להיות חזקות בדרך שלהן."