טור אישי / ניו זילנד בכפכפים

לפני שנה רשמתי לי מטרה חדשה. לפתוח בלוג על טיולים. זה לא רעיון שצץ פתאום, השתעשעתי איתו במשך תקופה די ארוכה אבל כשחזרתי מהטיול שלנו לנורבגיה בקרוואן החלטתי שזהו, אני חייבת. רציתי לספר על כל דבר שחווינו בטיול הזה ובכל טיול אחר. חיכיתי טיפה והתלבטתי, בחרתי שם (תנחשו איזה…), חשבתי על רעיונות להתחלה, היו לי כמה טיולים מתוכננים ואז… קורונה.

שמתי את התוכניות בצד והתמקדתי בכאן ועכשיו, שלא כלל טיולים לחו"ל ואפילו לא דיבורים על חו"ל. בסרט שלי, הקורונה הייתה משהו קצר וחולף והייתי בטוחה שזה עניין של שבועות. זרמתי אבל הזמן עבר והקורונה לא. מי עוד משפשף את העיניים כשהוא מסתכל בלוח השנה ורואה שדצמבר פה והקורונה עדיין אתנו? בכל אופן, אני לא זונחת את התכנון. אני רוצה לכתוב על טיולים וחוויות ורוצה לשמוע גם חוויות של אחרים, ואולי עדיף לא לחכות שהקורונה תעבור.

הטיול שלא כתבתי עליו

היום לפני איקס שנים רבות, הייתי בניו זילנד. שינוי לא מתוכנן בדמות סגירת המחלקה בה עבדתי היה הטריגר להחלטה לנסוע לטיול אחרי צבא, גם אם זה היה אחרי התואר השני. יעדים עלו ונפלו ובסוף התמקדנו בחלום אחד: ניו זילנד. בספונטניות שלא עולה בקנה אחד עם הצורך להירשם למסלולים מראש, החלטנו יום אחד בנובמבר לקנות כרטיסים ולטוס בדצמבר. וכך היה. במשך שלושת החודשים שבהם טיילנו בניו זילנד היינו חלק מנוף שאין מילים לתאר אותו. מאוד שונה מדברים שחווינו לפני וגם מאלו שבאו אחרי. השקט, הרוגע, המים, ההרים, המפלים וכל אותם דברים לאורך הדרך תמיד היו הכי. הדרך הכי יפה, המפל הכי גבוה, המסלול הכי יפה. ניו זילנד מכתירה ככה הרבה דברים והאמת שבצדק.

טיול אחרי צבא

לא היה לי כזה. אבל גם אחרי התואר השני זה טוב. לניו זילנד הגענו לא ממש מוכנים ולקח לנו קצת זמן להתאפס. הגעתי חולה, אז איך אפשר לשכוח את הרגעים המלחיצים בשדה התעופה בהונג קונג בתקופת הסארס, כשבדקו לי חום וכבר חשבתי שיחזירו אותי הביתה (נשמע מוכר?)… ניו זילנד קיבלה אותנו ברוגע. השמש לא ממש שקעה והיה זמן להכל, להסתובב קצת, להבין מי נגד מי (כולם שם בעד), לקנות רכב משלוש נשים שוודיות, למלא אותו בכל מיני דברים להמשך ולצאת לדרך. לחוויות  שהיו לנו לארוך הדרך בהחלט מגיע מדור שלם בבלוג העתידי, והכל מתועד ביומן שכתבתי (הבלוג הראשון שלי! אבל אופליין). אבל בפוסט הזה אספר רק על כמה מהן.

כריסמס בניו זילנד

כבר בתחילת הטיול זימנה לנו חוברת האכסניות מקום ממש מיוחד. כשהגענו אליו לא היה שם אף אחד כי כולם הלכו לשחות עם דולפינים… הגענו ליומיים אבל מיד הארכנו לארבעה ימים במהלכם הספקנו לעשות טיול קיאקים בגשם, לאסוף צדפות, להכין אותן ולהכיר מטיילים מכל העולם (אבל בעיקר משוויץ). כולנו העברנו את הזמן בטיולים וברביצה בסלון של האכסניה ופרנק, בעל המקום, בילה עם כולם ועשה לנו כל מיני סיורים במקום וגם סיורי סוסים. ככה זה כשאתה חי בחווה מבודדת. חגגנו יד את כריסמס, חוויה ממש מיוחדת בטיול שלנו, וזה הרגיש כמו מקום שאי אפשר לעזוב.

המסלולים הכי יפים בעולם

או כך לפחות טוענים הניו זילנדים. אבל את המסלול הכי יפה בעולם, המילפורד טרק, לא עשינו. ככה זה כשאתה ספונטני והמסלול מצריך רישום מראש של מספר חודשים. אבל אל דאגה. כל המסלולים שעשינו היו עם נופים עוצרי נשימה והכל בתחושה שאתה לבד במסלול כי בכל יום צעדו אתנו במסלול בערך ארבעים איש כך שרוב הזמן היינו לבד. מה היה לנו? עליות וירידות חדות, רוחות מטורפות, מפלים, אגמים שנגלו לפנינו כשהעננים מתפזרים, נקודות תצפית שהיו מעל ומעבר למה שאת המצפה מנוף בטיול. עשרות קילומטרים, לפעמים עם בוץ או טפטוף ועם אינספור נקודות לעצירה. חלק מהמסלולים היו עם לינה – אנחנו היינו בקפלר וברוטברן וחלק היו יומיים כמו למשל המסלול הקשוח של הטונגרירו ששילב עליות, ירידות ונופים מתוך הטרילוגיה של שר הטבעות. רק מלהזכיר אותם פה אני מרחפת על גבי זיכרונות ומבטיחה לעצמי שוב ושוב שנחזור לשם.

אוהבים אותנו בניו זילנד

קצת אחרי שהגענו לניו זילנד מישהו סיפר לנו שיש משפחות שמארחות ישראלים ויש אפילו חוברת עם כל המשפחות הללו בכל אזורי ניו זילנד (קוראים לזה HIT). במשך הטיול היו לנו כמה הזדמנויות להתארח אצל מארחים כאלו. הראשונה הייתה אישה שחיה לבד ואירחה אותנו בחדר האורחים שלה בעיר בדרום האי הדרומי. השני היה גבר שחי לבד והוא היה קצת מוזר… המשפחה השלישית הייתה זוג מבוגרים עם חווה עצומה, וכשהגענו אליהם הם לקחו אותנו לסיור ומרדף אחרי כבשים ואז לארוחה שבושלה מעל האש, נראה לי שגם שם הייתה איזו כבש. משפחה נוספת הייתה זוג עם ארבעה ילדים שחיו בחווה על שטח עצום עם המון כבשים ואפילו נהר משלהם. נתקענו שם מעבר למתוכנן בכלל גשמים שחסמו את הדרכים וכך הייתה לנו הזמנות להכיר קצת את המשפחה. והייתה עוד מישהי שאירחה אותנו ממש כמה ימים לפני הטיסה חזרה. כל אירוח הזה היה מיוחד וזה אפשר לנו להיות חלק מהמקום ולא רק מטיילים שעוברים ליד.

החלק האקסטרימי

כשיצאנו לטיול הייתי בטוחה שאני הולכת לעשות צניחה חופשית. חשבתי על זה, דמיינתי את זה, היה לי ברור שאני חוזרת עם החוויה הזו. אבל בסוף החלטתי לעשות באנג'י. את הבאנג'י עשינו מעל גשר באי הדרומי, המקום המקורי שבו התחילו כל הקפיצות האלו, או כך לפחות אמרו לי. עמדתי שם גבוה ואמרתי למדריך שיספור אחורה כי אם לא אני לא קופצת. אז הוא ספר, וכשהגיע הזמן עשיתי את הקפיצה המטורפת הזו. איך קופצים ככה עם הראש למטה בלי להרגיש שמשהו מחזיק אותך עד הרגע שאת מגיעה למטה ומרגישה את החוט מושך אותך? אין לי מושג, אבל כשהגעתי למטה כל מה שרציתי זה לעשות את זה שוב… אבל בסופו של דבר הסתפקתי בפעם אחת."

לוויתנים בחופי ניו זילנד

כשהגענו לקאיקורה, עיר לחופו המזרחי של האי הדרומי, כבר היינו עמוק בתוך הטיול וראינו כבר דבר אחד או שניים שהשאירו אותנו פעורי פה. אבל שום דבר לא הכין אותנו לשייט המטורף הזה שעשינו – סיור צפייה בלוויתנים. לא ידעתי אפילו למה לצפות. המדריך חסר השיניים הסביר לנו קצת על השייט ועל הלוויתנים ואז יצאנו לראות אותם. לראות את הזנבות העצומים האלו יוצאים מהמים ואז נכנסים שוב בצורה הפוטוגנית שכולנו מכירים מתמונות זו חוויה של פעם בחיים, אלא אם כן ניסע לשם שוב כמובן. ואחרי זה, כאילו אנחנו לא מספיק בהיי מהקפיצה הזו לסרט נשיונל ג'אוגרפיק שעשינו, פתאום להקה של דולפינים הגיחה משום מקום ועשתה מופע התעמלות שלא מבייש נבחרת עם סלטות באוויר ממרחק קצר. בשביל דברים כאלה נוסעים לסוף העולם!

ולסיום, גם סיפור של תקלה

הכל בניו זילנד מושלם, אבל תמיד יש גם את החוויות האחרות, מה לעשות, יש תקלות. וכמו שהדברים הטובים הם הכי מיוחדים, גם התקלה הייתה משובחת, היה בה קצת מהכל. הרכב שקנינו משלוש שוודיות קרטע טיפה בהתחלה אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. הוא נתקע פעם אחת בדרך ונלחצנו אבל איכשהו הסתדר והמשכנו. אבל היה לנו ברור שהסוף קרוב ולכן החלטנו שנגיע לאחת הערים הגדולות ונעבור לרכב שכור להמשך הטיול. ביום שהיינו ברגנו לרכב החדש, על גשר חד סטרי עם מלא משאיות, בשעה חמש בבוקר, הרכב שלנו נתקע. השעות הבאות כללו גרירה של הרכב לחצר של אחת המשפחות באותה עיירה שהסכימה שנשאיר אותו שם עם כל הציוד לכמה ימים ונסיעה במונית שירות עם נוסע שיכור והזוי שהביאה אותנו אל הרכב השכור בדיוק ברגע הנכון. בהחלט מהסיפורים שאפשר לספר אחר כך לילדים.

טוב, זהו אבל לא באמת

אי אפשר לסכם שלושה חודשים (וחצי) בפוסט אחד. כתבתי על זה מחברת שלמה. אבל כיף להיזכר. והשבוע כשפתאום נזכרתי איפה היינו היום לפני 18!!! שנה, שלפתי את האלבום העצום שהכנתי אז ונזכרתי בכל אותם רגעים ובכל אותם אנשים שפגשנו לאורך הדרך. אני חושבת שאחד הדברים הכי טובים שאנחנו יכולים להעניק לעצמינו הוא טיול ארוך אחד לפחות!