טור אישי / זכרונות מרומניה

כל שנה בימים הראשונים של אוגוסט אני קופצת אחורה בזמן למקום אחר, למדינה אחרת ובעצם לחיים אחרים. וכל פעם מופתעת מחדש כמה זמן עבר מאז. רומניה. פעם הייתי סופרת מתי אני אהיה יותר ישראלית מאשר רומניה. כאילו שזה סימן שזהו – אני שייכת יותר לפה מאשר לשם. אז היום, די הרבה שנים מאז, כל מה שיש לי אלו זיכרונות של תשע שנים וחצי וטיול משפחתי אחד, ממש לפני שנפלו החומות הקומוניסטיות וירו בצ'אושסקו (נכון, לא צ'אוצ'סקו).

אבל זיכרונות זה הרבה. זיכרונות הם חופשים, מקומות, אנשים, חוויות. הם גם כל הפעמים שפתחתי את הראש ולמה גרמנו למורה הפרטית לאנגלית לבכות (זו לא הייתה אשמתי!). אלו גם נסיעות ארוכות לחופשה בים, ומלחמות שלג ברחוב. ועוד הרבה דברים. יום יום במקום אחר לגמרי עם תור ללחם ומכות עם סרגל על היד אם לא התנהגת יפה (לא אני!). לכבוד עוד שנה שחלפה מאז שאנחנו פה, ערכתי מחדש פוסט ישן עם זיכרונות מהחיים שם.

חופשה של רומנים

הנסיעות שלנו לים לחופשה משפחתית הן אחד הזיכרונות היפים שלי. לא זוכרת כמה פעמים זה קרה, אבל כשזה קרה, זו הייתה חופשה ארוכה ומשמעותית. כי לא סתם נוסעים 700 קילומטרים מצפון רומניה ועד לחופי הים השחור. בדרך היינו עוצרים למנוחה ועד היום זכורות לי תמונות של שדות תירס ושלי עם כובע עם צמות אוכלת ביצה קשה. דברים ספציפיים אני פחות זוכרת אבל אני זוכרת את ההרגשה הזו של החופש המיוחד ואת השירים של להקת אבבא ששמענו בטייפ באוטו והם תמיד מתחברים לי לחופשים האלו.

בית הספר

כשהגעתי לישראל הייתי די בשוק ממה שקורה בבית ספר. איפה המשמעת שמתוחזקת על ידי מכה פה ושם עם סרגל לסוררים בינינו? איפה כתר הפרחים הלא אמיתיים שמניחים לך על הראש בסוף השנה כשכל התעודה שלך היא עם ציוני 10? איפה לוח הכפל שיודעים אותו בעל פה כבר בכיתה ב'? שלוש השנים של היסודי שלמדתי ברומניה השאירו את חותמן בתלמידה שהייתי לאורך כל השנים, למרות שאני לא מצליחה להיזכר איך קראו למחנכת שלי וזוכרת בעיקר את הכיתה של אח שלי. עד היום אני זוכרת בדיוק איך נראה בית הספר, למרות שלא הייתי שם איקס שנים בריבוע.

משחקים

היום, כשיש שקט בחדר משחקים או בכלל שקט בבית, אני תמיד באה לבדוק איזה נזק כבר עשו. מה הפלא? אחד הדברים שאני זוכרת בבירור עוד מאז שהייתי מאוד קטנה, אני זוכרת את אמא שלי נכנסת לחדר שלי ושל אח שלי אחרי שהיה שם שקט יותר מידי זמן ומגלה שהיינו עסוקים בזריקת הצעצועים דרך החלון… תרגילי השובבות האלו לא הפסיקו, ואף השאירו חותמם אצלי עם רקורד די מרשים של פתיחת ראש. אפילו את הרגל פתחתי במשחק ידידותי וההבטחה שהצלקת תעבור עד החתונה לא התקיימה.

אוכל

כשרובנו רואים את הסרט "אלכס חולה אהבה" כל הקטע של שוק שחור די משעשע אותנו. "אל תגיד מילה זה בכלל" וכדו'. זה תמיד מזכיר לי איך היה מגיע מישהו מדלת לדלת ומוכר ביצים וחמאה, ואיך היינו "משיגים" נקניקים טובים (אין לי מושג איך), איך בסופר היו מעט מוצרים אבל מיליון יחידות מכל אחד מסודרות על המדפים ובמיוחד איך היינו עומדים בתור ללחם או לפעמים כשלא היה כוח לעמוד הייתי מתגנבת לתחילת התור בתמימות של ילדה.

שלג

יש את הימים שיורד כאן ברד, ומודיעים בחדשות שפותחים את אתר החרמון בפני המוני האנשים שרוצים גם לזרוק כדורי שלג ולקחת קצת שלג הביתה בדלי (מניסיון). אבל באירופה וליתר דיוק רומניה היה לנו חורף אמיתי, חורף עם שלג, עם בניית איש שלג ומלחמות שלג, עם מזחלת ועם רגליים סחוטות מים, כובעים חמים ושלג על שמשות הרכבים. אני לא זוכרת את כל החוויות שיש לי שקשורות לחורף ולשלג אבל בהחלט זוכרת את המחנות שהיינו מקימים, מסתתרים מאחורי חומות של שלג ומפגיזים אחד את השני. מאז גיל תשע לא היה לי חורף כזה ואם תשאלו למה אני מתגעגעת ברומניה, אז גבוה בסולם הגעגועים זה החורף והשלג.

ספר

שלושת המוסקטרים. לדודה שלי הייתה את כל הסדרה של ספרי אלכסנדר דיומא. אבל מכולם, שלושת המוסקטרים הוא הספר שהכי אהבתי. קראתי אותו מאה פעמים בערך לפני גיל עשר. בארוחות צהרים היינו מדקלמים קטעים מהספר, בוחנים את עצמינו על תאריכים ושמות. יש משפטים שאני זוכרת עד היום. הספר גם השתלב במשחקים שהיינו משחקים, משחקי תפקידים בהם היינו מחלקים בינינו את הדמויות הרבות בספר וחוזרים על סצנות שאהבנו במיוחד כשאני משחקת את המלך ואח שלי את המלכה… לאורך השנים קראתי שוב ושוב את הספר, יש לציין שתמיד ברומנית כפי שקראתי אותו במקור באותן מאה פעמים לפני גיל עשר. וכל פעם נהנית מחדש. כשהיינו רואים כל מיני גרסאות קולנועיות של הספר, תמיד באה הביקורת על אי הדיוקים בעלילה.

סלט זיכרונות

זה הכל? ממש לא. מה עם הביקורים אצל דודה שלי והמפגשים עם בת דודה שלי? כאב הפרידה בסוף הביקור התמתן רק כשהגענו כולנו לישראל וגרנו ברחובות סמוכים. מה עם החופש שבו ההורים שלנו נסעו לחו"ל ונשארנו עם סבא וסבתא שלנו ובילינו את כל היום בחוץ עד שהיו צועקים לנו מהחלון? וזה שכל פעם מישהו אחד מהם היה שומר עלינו עד שהתשנו אותם בתורות? והעבודה שעד היום אני זוכרת בעל פה את חלק מרשימת השמות של התלמידים בכיתה של אח שלי? והזיכרונות מהרחוב שלנו, השכונה, הבית של סבתא שלי… תכלס יש עוד הרבה יותר ותמיד נחמד לשלוף אחד. במיוחד היום.

אז איזה מהזכרונות נראה לכן הכי שווה? תכלס כשמדובר בזכרונות טובים, הכל תמיד שווה וכיף להיזכר.

תמשיכו לעקוב, ואם עוד לא קראתן את מה שכבר כתבתי כאן בטור האישי אתן מוזמנות לראות את הטורים הקודמים: סגירת מעגלים / מכורה למחשב / תם החופש הגדול / קפסולת זמן / עשור חדש / דברים שלמדתי על שיווק / איזו אמא את / נשים ועסקים בימי קורונה

* הניוזלטר של מגזין 'מיס מנדלה' ישלח אליך ישירות לדוא"ל עם עדכונים על פוסטים חדשים. את ההרשמה לניוזלטר ניתן לבטל בכל עת.

חדש!!! הספר פינה משלך

סיפורים על נשים ומרחבי עבודה, עכשיו במבצע מיוחד וללא דמי משלוח! הזמינו עוד היום את העותק שלכן...

Facebook comments

2 תגובות

  1. הילה לוי, תלתלים בלוג אופנה ולייף סטייל הגב

    נהנתי מכל מילה, שורה ופסיק. עשית לי חשק לכתוב את הזכרונות שיש לי משכונת התקווה שבה נולדתי

  2. ליאת רסיין פרי הגב

    נשמע שהייתה לך ילדות מלאת הרפתקאות ברומניה. תכל'ס בשנים ההן, כשלא היו כמעט מסכים בחיינו, החיים שלנו היו מלאים בהרפתקאות.
    אז מה לגבי השלג הזה? איך זה מסתדר עם כפכפים? 😉

השארת תגובה