טור אישי / מכורה למחשב

זה פוסט על החיים. לא עם תובנות עמוקות או פילוסופיות אלא פוסט על החיים, על הרדיפה אחרי עוד זמן, על ההצלחה והכישלון באיזון בין עבודה לחיים. כולנו חוות את זה בדרך זו או אחרת ועד שלא נלמד לעשות את האיזון לא יהיה שיפור, כי ממה שנראה, היום שלנו לא הולך להתארך (חוץ מאשר על חשבון הלילה). כמה מכן יושבות יותר מידי מול המסך ולא תמיד מרוצות מזה? האם הפייסוש הוא אח יותר מאח שלכן?

אני מכורה. לא לשוקולד ולא לשופינג. אני מכורה למחשב. מכירות את זה? מבלה שעות על גבי שעות יחד איתו, עושים הכל יחד, אפילו ישנים. כל פעם שאני צריכה להיפרד ממנו ולעשות משהו שולי כמו להכין צהרים, זה תהליך מאוד לא פשוט והפרידה ממש קשה וקצרה כי אני חוזרת אליו כל רגע אפשרי רק לעוד משהו קטן שאני צריכה לעשות (שלוקח שעה בפועל). על דברים יותר מסובכים כמו לעשות קצת סדר בבית, לקפל כביסה, ללכת לסופר או להסתכל בעיניים לאנשים שסביבי אני אפילו לא מדברת.

איזון בין בית לעבודה

זה יכול לקרות לכל אחת

זה התחיל ממש בקטנה, רק הנחתי אותו על האי במטבח, ככה בתמימות. שיהיה קצת יותר נוח. מפה לשם זה נהיה נוח מידי וכמו בכל זוגיות לא בריאה, וויתרתי על הכל בשבילו. כשעשיתי את קמפיין מימון ההמונים שלי זה אפילו החמיר ובמשך חודשיים האצבע שלי נדבקה למקש הריפרוש עם דבק מגע שאפשר היה להסיר רק בניתוח בסיום הקמפיין.

לפני שהמצב התדרדר לחלוטין אבל בשלב די קרוב לזה תפסתי את עצמי והחלטתי שאני חייבת להיגמל. אני חייבת לשבת בסופשבוע ולשחק מונופול או לראות ברצף פרקים של חברים. איך הגעתי למצב שבו יותר חשוב לי לעדכן או לתקן עוד משהו במקום לראות שוב את פרק הפרידה של רוס ורייצ'ל? הבנתי שמשהו לא בסדר. אולי הגזמתי. אולי עצמאות זה אומר שגם צריך להשתחרר לפעמים מהעבודה ולהרים את העיניים מהמסך. יש חיים שם בחוץ והם שלי. והם עוברים ממש אבל ממש מהר (הי אמצע שנת 2019, איך את כבר פה???). אז לפני שאני שוקעת מבלי יכולת להרים את עצמי מהמחשב החלטתי לקחת את עצמי בידיים.

שקית אחת ביום

דבר ראשון שעשיתי, זה לנסות לעשות סדר בבית. מסתבר שהצטברו אצלנו כמה דברים מיותרים כמו בגדים שמספיקים לעשרה ילדים שאף אחד מהם לא בגיל של הילדים שלי, משחקים ששיחקנו בהם לאחרונה ביום גשום בשנת 2014 ופריטים מעוצבים בסגנון שאני לא מבינה איך אי פעם חשבתי שהוא יפה. פתחתי במבצע שקית אחת ביום והתעסקתי בחיפוש של מה עוד אפשר להעביר הלאה, ובהבנה שאף אחד פה בבית כבר לא יתחפש לאלזה.

התוצאות לא אחרו להגיע. גם התפנה מקום בבית וגם אני הרגשתי הרבה יותר טוב בידיעה ששידת הלילה שלי מכיתה י' היא מעכשיו שידת הטלוויזיה בסלון בגן. מסתבר שסדר בבית עושה סדר בראש, לא שלא ידעתי את זה קודם אבל לא הרמתי את הראש מהמסך כדי לבדוק את הנושא.

איזון בין בית לעבודה

לפזר קצת קיטש על הכל

אחרי שעבדתי קשה בלסדר ובמקביל כמובן המשכתי לשבת כל רגע פנוי מול המסך ועוד לא חזרתי למצב שיש בבית אוכל באופן קבוע, החלטתי שצריך להתנתק עוד קצת מהמחשב, הפעם בשביל לא לעשות כלום. כמו למשל לראות טלוויזיה ולהיות במרחק של כמה מטרים מהמחשב. להעדיף סופשבוע עם פרקים של חברים על פני עיצוב האתר מחדש. לראות סרטי קיטש או קאלט במקום לבדוק מה קרה הרגע בפייסוש.

גם כאן הייתה הצלחה. התחברתי למוניקה שבי שוב (סורי רייצ'ל) וראיתי שוב פעם את מועדון ארוחת בוקר. ישבתי על הפוף ברצף שעה ויותר כשהמחשב והטלפון לא במרחק נגיעה. הרגשתי שאני מוכנה לשלב הבא, שהוא הקשה ביותר. אבל אני אוהבת אתגרים אז הגיע הזמן.

איזון בין בית לעבודה

חזרה למרתף

היה ברור לי שהדבר הבא יהיה לא פשוט ואפילו קשה. אבל זה היה חייב לקרות. הגיע הזמן לקחת את המחשב ולהחזיר אותו למקומו הקודם – חדר העבודה במרתף. בשלב הראשון רק הנחתי אותו בשולחן עבודה וישבתי קצת לעבוד שם. בשלב הבא כבר העברתי את המטען, ישבתי לעבוד וליום העבודה שלי היה אפילו סוף שהוא לא לפני השינה. הבנתי שאני מוכנה. עשיתי סדר בשולחן, עיצבתי אותו מחדש וקבעתי את מקומי. האי במטבח התפנה ואני חזרתי באופן רשמי לחדר העבודה שלי.

ופתאום הכל נהיה הגיוני כולל שעות העבודה שלי. אז נכון שאת הפוסט הזה כתבתי בשבת אבל עדיין יש שיפור משמעותי והבנה של האיזון הזה של בית עבודה שעליו אני אעבוד בזמן הקרוב. האיזון שבשבילו אני בכלל כאן, כותבת, עצמאית ולא מאסטרית אקסל שעושה תקציבים ותוכניות עסקיות לאחרים. אני יודעת שברגע שאני מציבה לעצמי מטרה, אני אעמוד בה וברגע שיהיה יותר איזון וסדר, דברים חדשים וטובים יגיעו. בדיוק כמו בעבר כשנגמלתי מקולה ואז הסודה נכנסה לחיי. יש למה לצפות והצעד הראשון הוא ללחוץ על שמירה וללכת לראות איזו סדרה בטלוויזיה או לעשות תפוחי אדמה בתנור.

אז מה אתן אומרות על הטור? מזדהות עם הקושי? נמצאות בתהליך פנימי משלכן על מנת לשפר את האיזון בין העבודה והבית? הדרך שלי עוד ארוכה ואין לי מושג מה יהיה בהמשך, אבל אעדכן… תמשיכו לעקוב, ואם עוד לא קראתן את מה שכבר כתבתי כאן בטור האישי אתן מוזמנות לראות את הטור על סגירת מעגלים.

צילום: עמנואלה בינר | מוצרים: Yaelomamy

 

 

* הניוזלטר של מגזין 'מיס מנדלה' ישלח אליך ישירות לדוא"ל עם עדכונים על פוסטים חדשים. את ההרשמה לניוזלטר ניתן לבטל בכל עת.
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים
פרסום עסקים

חדש!!! הספר פינה משלך

סיפורים על נשים ומרחבי עבודה, עכשיו במבצע מיוחד וללא דמי משלוח! הזמינו עוד היום את העותק שלכן...

Facebook comments

2 תגובות

  1. הילה לוי, תלתלים בלוג אופנה הגב

    בהחלט מזדהה עם הקושי. בגדול אני מרגישה שאני במרדף תמידי אחרי הזמן, כל הזמן…

  2. אביבית ירקוני כהן הגב

    נגעת בנקודה רגישה מאוד
    אני משתדלת להגדיר גבולות בשעות העבודה שלי ולא תמיד זה מצליח לי.
    מצד שני, אני גם זמינה יותר מהורים אחרים אז…

    יש ליפינת עבודה שצמודה לחדר השינה ואני עובדת רק בה. לטוב ולרע.
    פוסט מעורר מחשבה

השארת תגובה