עצמאיות בחו"ל / החיים בבנגקוק – ראיון עם איריס הרץ

איריס הרץ נשואה + 3 בנות (18, 14, 10) הבכורה נולדה בישראל והאמצעית והצעירה נולדו בסינגפור בשתי תקופות רילוקיישן שונות. בעלת כ-17 שנות ניסיון בתחום הפסיכותרפיה, מטפלת בהפרעות אכילה, הפרעות אישיות והפרעות התנהגות.

היסטוריה של מעברים

"אני מתגוררת במזרח הרחוק משנת 2007. המעברים שלנו הגיעו מתוך שיקולים של קריירה ועשייה, אך אני חייבת להודות שלא תכננו אותם באופן מדוקדק. כל פעם שהגיעה הזדמנות לקחנו אותה."

סינגפור סיבוב ראשון: בשנת 2007 נסענו בעקבות הלימודים של בן הזוג שלי ב- INSEAD (בי"ס גבוה למנהל עסקים – סינגפור וצרפת). זו חוויה מטורפת של חיים סטודטנייאלים עבורו. החלטתי לעזוב מכיוון שהייתי בהריון עם הבת השנייה וחשבתי שזו תיהיה אתנחתא נחמדה למשפחה להתרכז בגידול הילדים, במקביל לאפשר לו לימודים נחשקים. החיים בסינגפור היו קשים מאוד בהתחלה, השתפרו פלאים ככל שהכרתי יותר אנשים. הקהילה הישראלית שם היתה מופלאה והתחברתי די מהר. גם הקהילה הזרה היתה נהדרת, אנשים איכותיים ונעימים. באותה תקופה לא עבדתי, מאחר והייתי בהריון וידעתי שזה לא הוגן להתחבר למטופלים ולעסק כאשר אני עם בטן בהריון מתקדם. המשבר כלכלי של 2008 החזיר אותנו ארצה."

סינגפור סיבוב שני: "בשנת 2010 יצאנו שוב לסינגפור במסגרת עבודה של בן הזוג. אני לא רציתי לעזוב את הקריירה המקסימה שלי, ובמשך כמה חודשים הוא היה על הקו. כשגיליתי שאני בהריון שלישי החלטתי להצטרף אליו, סגרתי את הקליניקה בנאות אפקה, התפטרתי מווינגייט ונסעתי אחריו. הפעם חיכיתי ללדת כדי להתחיל לעבוד, הרגשתי שזה בוער לי לעשות ולהתפתח, ולא שקלתי להישאר בבית עם הילדים ולהיות אמא במשרה מלאה. רציתי עשייה. מיד לאחר הלידה השלישית – כעבור חצי שנה ברילוקיישן – התראיינתי לעבודה בבית חולים פרטי בסינגפור ובניתי שם קליניקה טיפולית לאנשים בשיקום: לפני או אחרי ניתוחים, לידות, התקפי לב, ניתוחים אורתופדיים וכאלה שרצו שינוי בחייהם."

המעבר לתאילנד: "בשנת 2014 הגיעה הצעה לעבור לתאילנד בעקבות קידום בעבודה. מבחינתי זו היתה מכה, לא רציתי לעזוב את סינגפור, זה היה הבית השני שלי. ילדתי שם את בתי השנייה וגם את השלישית והיו לי חברות נהדרות שהן ממש אחיות נפש. הרגשתי שאני עוזבת משפחה. עם המעבר לבנגקוק ידעתי שאפתח עסק ברגע שהבנות יכנסו למסגרות. התחלתי לעבוד מהבית, הסתגרתי בחדר שעות ארוכות כאשר הבית תיפקד במקביל ובעזרתה של מטפלת שחיה אתנו 24/5, ככה זה עובד באסיה, יש עזרה בבית שמאפשרת לנהל בית בצורה טובה. מודה שלא הייתי מסוגלת לעשות זאת בלעדיה. כעבור שלוש שנים של עבודה מהבית שכרתי את הקליניקה בחוץ – ואני מאוד מרוצה מכך. כיום אנחנו חיים בבנגקוק, הבנות כבר גדלו וכולנו 'מעורבבים' היטב בחיים התאילנדים שלנו. זהו מקום מקסים ומאוד תובעני מבחינת עבודה ומי שחושב שאני יושבת בחוף עם שייקים וקוקוסים – טועה. החיים והעסקים בקהילה הבינלאומית והאסייתית המשגשגת דורשים דיוק, התמדה והרבה זיעה."

במה את עוסקת כיום?

"לאורך השנים ובמעברים שעשינו לא עשיתי שינוי קריירה. כן התמקצעתי יותר, למדתי המון תוך כדי עשייה ובניתי קשרים וגשרים רבים שתרמו להצלחה. המחקר שלי לדוקטורט עסק בבני נוער ברילוקיישן והעבודה שלי עם אוכלוסיות זרות תרמה לי מאוד. תמיד רציתי להיות בעלת עסק עצמאי – קליניקה של מקרים מורכבים ומאתגרים, ואני מאוד אוהבת את עבודתי ובהחלט רוצה להמשיך לעסוק בה עוד שנים רבות."

"השינוי העיקרי שעשיתי היה תחום הפסיכולוגיה – בארץ עבדתי עם ספורטאי הישג בוועד האולימפי ובמכון ווינגייט תמכתי בספורטאים בתקופת התחרויות שלהם, בתקופות משבר ושיקום. במקביל, הייתי מרצה לפסיכולוגיית ספורט ופסיכולוגיה התפתחותית. 'השתדרגתי' תוך כדי העבודה והלימודים. סיימתי את הדוקטורט אליו למדתי תוך כדי רילוקיישן וההתמחות שלי כיום היא בתחום זוגיות ומשפחה. אני אוהבת את הקרבה והמעורבות שלי בחייהם של אנשים רבים, זו זכות לעזור לאנשים במצוקה, אנשים שצריכים סיוע מקצועי. אוהבת את המפגשים עם האנשים המיוחדים הללו ובעיקר לומדת המון על תרבויות שונות, נימוסים, שפות ודתות. חוויה מרגשת בכל פעם מחדש."

הפן הישראלי בעשייה: "אני עובדת רבות עם משרד הביטחון ומשרד החוץ הישראלי. סייעתי רבות לאגרון 'ישראייד – סיוע הומניטרי' בתקופות שונות. כמו כן, אני מדריכה פסיכולוגיות שעובדות בישראל עם אוכלוסיות זרות. אך, אני כל כולי במזרח הרחוק, אין לי כרגע תוכניות לפרויקטים בארץ."

השראה מקצועית: "יש לא מעט עצמאים בתחילת דרכם שפונים אלי כדי לקבל עצה או תמיכה. כולל פסיכולוגיים צעירים שמבקשים לעשות התמחות אצלי, והדרכות מקצועיות של נשות טיפול צעירות ממני או פחות מנוסות."

טיפ מקצועי בחיי הרילוקיישן: "צריך להעז, לא לפחד ממכשולים, מקשיים ומחוסר וודאות, אם יש מוטיבציה גבוהה ואמביציה, אז ללכת בכל הכוח. אם יש תמיכה של בן הזוג זה נהדר, זה בהחלט עוזר ומקנה ביטחון. למעשה ברילוקיישן למשפחה הגרעינית יש ערך ראשון במעלה בכל. יש רק אותם לצדך."

חלום אישי: "לכתוב ספר עם מקבץ של סיפורי חיים, כמו למשל: מטופלת שחיה בקשר של 50 גוונים של אפור, אנשים מסווגים בכירים, סיפורי זוגיות של גברים מערביים עם נשים אסייתיות וכדומה. יש לי כבר כותרת לספר: 'בריטי, אינדונזי ואיש מוסד נפגשים במקום אחד'…"

להיות עצמאית בחו"ל

"אני חושבת שצריך להאמין במה שאת עושה, להאמין בעצמך וביכולות שלך. אחת הקולגות שלי – הולנדית מקסימה, אמרה לי שבכל מפגש ראשון היא אומרת למטופלים שלה שהיא מתנצלת אם כושר הביטוי שלה באנגלית לא רהוט וזאת בשל היותה דוברת הולנדית כשפה ראשונה ואנגלית שפה שנייה. היא שאלה לדעתי, האם זה ראוי לומר זאת ואני חושבת שזה מיותר, ברור לכולם שאני לא זרה (בדיוק כמוהם), המלצתי לה להדגיש את החוזקות שלה. אין צורך לדבר על חולשות."

מי הלקוחות שלך?

"הקהילה הזרה והמקומית בתאילנד. מערביים, אסייתים, הודים, אנשים מכל הדתות והלאומים, דיפלומטים, מורים, נוודים גלובליים, ילדי חוץ, מתבגרים ומבוגרים. כמו-כן, תאילנדיים ומשפחות מקומיות שמבקשות סיוע רגשי או נפשי. אני עובדת באנגלית בדרך כלל. אני עוזרת רבות למשרד החוץ ולמשרד הביטחון ועובדת בעיברית בהתאם לדרישה."

מה הכי קשה בלהיות עצמאית בחו"ל?

"הקושי שלי זו הבדידות. אני עובדת לבד, לא יכולה לחלוק עם אף אחד את מה שאני חווה, יש אתיקה מקצועית ואני לא יכולה לשתף בסיפורים שאני שומעת. יש אינספור אתגרים: העבודה עם הרשויות, מיסים, בנקים מקומיים. להכיר את חוקי העסקים ותימחורים, לחתום על טפסים בשפה שאני לא יכולה לקרוא, לתת אמון באנשים זרים שיודעים טוב ממני. לא פשוט בכלל. בנוסף, בגלל שאני עובדת עם שגריריות, בתי חולים בינלאומיים, מוסדות כמו האו"ם ובתי ספר בינלאומיים אני נדרשת להיות סופר מקצועית ותמיד זו שיודעת (גם כאשר אני לא יודעת…)."

האם הייתה נקודת זמן שבה הבנת שאת בדרך הנכונה?

"ככל שכמות המטופלים גדלה, הקליניקה התרחבה ואיתה גם ההבנה שאני במקצוע הנכון ובדרך הנכונה. יש לי סיפוק עצום בעבודה."

החיים בתאילנד

"בבנגקוק לפני הקורונה היו חיי קהילה ענפים, חגים, אירועים אישיים וכדומה. כיום, לא ניתן לעשות זאת. יש יחסים טובים בקרב הישראלים שחיים פה, יש עזרה הדדית ותמיכה שצריך. בחלקים האלה חברותיי הזרות מקנאות בהיותי ישראלית. יש לי חברות טובות זרות אך חייבת להודות שהחברים הישראלים קרובים אלינו יותר מכולם."

מה את אוהבת במקום שאת נמצאת בו ומה אוהבת שם פחות?

"אני אוהבת את האנשים, הם נעימים, כיף לעבוד איתם, הם עדינים ואדיבים. פחות אוהבת את חיי 'תחנת הרכבת' – כל הזמן אנשים באים והולכים, יש היכרויות חדשות ופרידות כואבות. זה לייף-סטייל שלא משנה כמה זמן אחייה בתוכו אני לא אצליח להתרגל לזמניות של הקשרים. וזאת כמובן למרות שאני שומרת על קשר עם חברותיי היקרות שכבר לא נמצאות בתאילנד. לפני עידן הקורנה נסעתי פעמיים בשנה לסינגפור לבקר את 'המשפחה' שלי בבית השני שלי.

מה שגרת היום שלך?

"אני ציפור משכימת קום, ובחמש וחצי בבוקר אני כבר מחוץ למיטה. את הבנות אני מעירה בשעה שש – בגלל החיים בעיר גדולה ופקוקה יום הלימודים / העבודה מתחיל מוקדם, ובשעה שש וחצי יש כבר הסעה לבית ספר. אני עושה אימון ספורט – זה התחביב שלי, אולי כדאי שאתוודה – זו התמכרות – ואני לא מסוגלת לוותר על אימון בוקר…  צריכה את האדרנלין."

"ב-8:30 צועדת לקליניקה – אני עובדת מחוץ לבית, בכל תקופת הקורונה שעדיין ממשיכה במלוא עוצמתה בתאילנד אני מעדיפה לפגוש את המטופלים פנים אל פנים, ומצאתי את עצמי משכנעת את כולם להמשיך ולבוא אליי ולא לעבור למפגשי און-ליין (למעט מקרים בהם אנשים חוששים במיוחד או שיש קרוב משפחה בסיכון בבית, או הורים למתבגרים שלא רוצים לצאת מהבית). אני מאוד שמחה להמשיך ולפגוש אותם בקליניקה."

"אני משתדלת לחזור הביתה עד השעה שבע בערב. אנחנו אוכלים ארוחת ערב שבה כל המשפחה יושבת יחד, זה ממש חשוב לי ואנחנו לא מוותרים על ארוחות משותפות. זה הזמן היחיד שיש לנו לשוחח ולשתף בחיינו. וב 22:00-23:00 מתפרקת לשינה.

מה מיוחד במקום שאת חיה, ואיך זה בא לידי ביטוי ביום יום שלך?

"כולנו זרים, אני אישה מערבית שעובדת באסיה, אין לי דרך להסתיר את החזות שלי. לפעמים זה יתרון ולפעמים זה חיסרון…"

יש חוויה מעניינת שחווית במהלך השהות?

"התנדבתי במשלחת סיוע הומניטרי אחרי הצונאמי ביפן בשנת 2012, ובפיליפינים בשנת 2015 אחרי סופת הטייפון. שתי חוויות מטורפות."

שלושה מקומות שחייבים לבקר בהם

"בית קברות סיני, בתי יתומים בתאילנד ובפיליפינים ומקדש יפני."