כשאני שומעת את המילה פנסיה אני מדחיקה. אני שמה את המכתבים במקום מיוחד – ערימת הדברים שלעולם לא אפתח. כי למה שאפתח? מה לה ולי? למה שבגיל 25 אני אהיה

מאחר ואני נתקלת בקושי מסוים לעשות רק משהו אחד כל פעם, אני לא ממש מצליחה לעשות פעילות שדורשת ממני לשבת בשקט, לא לחשוב על כלום או יותר מזה, לרוקן את

בימים שבהם הזמן הוא אחד מהמשאבים שהכי חסר לנו ביום יום ואנחנו מנסות לדחוס ליום אחד תכניות של לפחות שבוע, מחמם את הלב לראות שיש מי ששם את התוכניות שלו

את קרן הכרתי דרך פינת העבודה שלה. אני אוהבת את ההיכרויות האלו. יום אחד ראיתי שפינת העבודה שלה הפכה מפינה זוגית בעסק משותף, לפינה אישית מקסימה בבית שלה. הפינה החדשה

לאחרונה אני מבקרת בניו יורק כל חודש לפחות פעם אחת. טוב, לא בדיוק. למעשה יהיה יותר מדויק לומר שאני נפגשת עם חן (אנני) דודקביץ' שגרה ממש לידי ואני קוראת את