הטיפים / להאמין בדרך שלנו

לפני שנתיים או אולי קצת יותר נתקלתי בפעם הראשונה באחד הסטטוסים שכתבה מאירה ברנע גולדברג. אני לא זוכרת מה בדיוק היה כתוב שם אבל מאותו רגע אני עוקבת אחריה. מאירה היא סופרת, עורכת, יועצת לסופרים, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ובעלת טורים אישים וספרותיים במאקו ובמקומוני רשת שוקן. די הרבה… אבל מעבר לכל אלו היא בן אדם מיוחד. היא משתפת בידע שלה, היא אוהבת לעזור ואכפת לה מהזולת, לא משנה מי זה.

לפני כשנה שמעתי הרצאה של מאירה במסגרת כנס סופרים אליו הגעתי, לפני שהוצאתי לאור את הספר שלי וההרצאה שלה נתנה לי ולכל מי שהיה בכנס המון מוטיבציה ללכת בדרך שלנו וגם הרבה כלים ורעיונות איך לעשות את זה וכבר כמה זמן שאני רוצה לארח אותה כדי שתיתן מוטיבציה למי מבינכן שרוצה להוציא לאור ספר או רעיון.

אז מאירה מתארחת היום והמוטיבציה כבר בדרך אליכן:

כשסיימתי לכתוב את הספר השני שלי כראמל (שהוא למעשה ספר הנוער הראשון שלי), הייתי חסרת ביטחון לגביו. חששתי להגיש את הספר להוצאה בה יצא הספר הראשון שלי כי הכרתי את האחראית בהוצאה על ספרי הילדים והנוער וידעתי שהיא מאד קפדנית.

להיות סופרת זו עבודה קשה

שלחתי אותו לחברה שהיא גם עורכת ספרותית ושאלתי אותה לדעתה. החברה חזרה אלי עם פסיקה חד משמעית: הספר לא מעניין, הספר לא מצחיק. אין שום סיכוי בעולם שמישהו ירצה להוציא אותו לאור, תגנזי או שתכתבי אותו מחדש.

אני זוכרת את עצמי בעבודה, יושבת בחוץ על המדרכה ובוכה. סופרת שעבדתי איתה אמרה לי שאולי יש משהו בדבריה של העורכת. שלהיות סופרת זו עבודה קשה, מגעילה ודוחה ומעטים מאד מצליחים, שאין עתיד בעולם הספרים, שכמעט אף אחד לא מצליח ושאני צריכה לצאת מהפנטזיה הזו שאם יוצא לאור ספר שכתבתי אז החיים שלי פתאום ישתנו.

הכרתי את הפנטזיה הזו היטב. שלוש שנים לפני כן יצא לאור ספר המבוגרים הראשון שכתבתי "כמה רחוק את מוכנה ללכת". החיים לא השתנו אבל הספר קיבל המון תשומת לב ויחס מהסביבה, נכנס לרשימות רבי המכר, בעקבותיו התחלתי לכתוב טור אישי באתר האינטרנט "מאקו" ומידי פעם הוזמנתי להרצאות. לא משהו דרמטי, בדיוק כמו שהיא אמרה.

מה יש לך להפסיד?

חזרתי הביתה ומחקתי את כתב היד. למזלי, בעלי ששמע ממני על המעשה שלי שיחזר את כתב היד מסל האשפה שבמחשב שלי והכריח אותי לשלוח את הספר להוצאה. "מה יש לך להפסיד?" הוא שאל. זה לקח קצת זמן אבל לשמחתי הרבה קבלתי תשובה חיובית. הוצאת כנרת זמורה ביתן, ההוצאה הטובה בארץ, החליטה להוציא על חשבונה את ספר הנוער שלי. הם האמינו בו, אבל בשל מצב שוק הספרים הקשה הם לא תכננו להדפיס כמות גדולה מידי. אני לא חושבת שמישהו חלם שמשהו גדול עומד להתרחש.

לא מנמיכה ציפיות

כשהספר הודפס וחולק לחנויות, שאלתי בהוצאה האם אפשר להתחיל לכתוב את הספר השני ונתבקשתי להנמיך ציפיות. "חכי, אין מה למהר לכתוב. בואי נראה מה יקרה עם הספר הראשון." נכון שזו הייתה תקופת חוק הספרים, שבעקבותיו ספרי ילדים ונוער חדשים כמעט ולא נמכרו, אבל אני הרגשתי שיש כאן החמצה, ושאם לא אעשה משהו קיצוני כנראה שלא יהיה המשך לא רק לסדרה, אלא בכלל לקריירה הספרותית שלי.

החלטתי לבקר בכל החנויות של "צומת ספרים" ו"סטימצקי", כולן, בלי יוצא מן הכלל, לשוחח עם העובדים ולחלק להם עותקי קריאה של הספר. אבל עבדתי במשרה מלאה והיה לי קשה למצוא את הזמן לנסוע בכל הארץ. מהר מאוד זנחתי את הרעיון. החלטתי לבנות הרצאה לספר, הרצאה מאד מעניינת, מצחיקה ומסקרנת, כזו שתגרום למי ששומע אותה לרצות להתעניין ולקרוא את הספר.
כל הדלתות היו חסומות בפני. אף אחד לא רצה להזמין את ההרצאה.

אני זוכרת שפניתי למישהי שהייתה אחראית על מפגשי סופרים עבור משרד החינוך והיא מאד זלזלה בי. "לא זכית בפרס כלשהו, נכון? את לא איזה עילוי ספרותי."
"הספר רק יצא אז לא…" היא אפילו לא נתנה לי לסיים.
"תשלחי לי עותק ואבדוק מה עושים איתך." מאז לא שמעתי ממנה והיא גם לא ענתה לי יותר לטלפונים או למיילים.

לא מוותרת

ככל שיותר זלזלו בי, ככל שיותר לעגו לי, ככול שאמרו לי שאין לספר סיכוי, כך ידעתי שאני חייבת למצוא פתרון יצירתי. פניתי לכל המורות שאני מכירה אישית, ואז פניתי לכל החברות שלי שיש להן חברות מורות, והן פנו לכל החברות של החברות… וביקשתי הזדמנות, להיפגש עם התלמידים למפגש ספרותי.

לאט לאט קבעתי המון הרצאות חינם בכל רחבי הארץ, בעיקר בימי שישי, כיוון שאלו היו הימים החופשיים שלי. לפעמים היו ארבע או חמש הרצאות ביום, בצפון, בדרום, בכל מיני מקומות שאפילו לא ידעתי שהם קיימים. ילדים שנפגשתי איתם התלהבו מאוד מההרצאה והספר התחיל להימכר יפה בכל רחבי הארץ. הוא אפילו נכנס לתקופה קצרה לרשימות רבי המכר. אנשים התחילו לכתוב עליו ביקורות מעולות והתחלתי לקבל הזמנות להרצאות בתשלום. אני לא אשכח את הטלפון מההוצאה: "נו ? מה קורה עם כראמל 2? אנחנו ממתינים לו".

הכי חשוב להאמין בעצמך

החודש, לפני חמש שנים נולד כראמל ויחד איתו נולדתי אני כסופרת. אז לא ידעתי את זה. לא ידעתי שהספר יזכה בפרס דבורה עומר (הפרס הבכיר בארץ לספרי נוער), לא ידעתי שיודפסו עשרות מהדורות, לא ידעתי שהסדרה תמכור יותר מ- 60,000 עותקים.

כשהספר הראשון בסדרה יצא, הודפסו פחות מ- 1,000 עותקים. לא יכולתי לדמיין אז שכשהספר השלישי בסדרה יצא לאור יודפסו ממנו כבר במהדורה הראשונה 10,000 עותקים ושהוא יכנס ישר למקום הראשון ברשימות רבי המכר, אף אחד לא הכין אותי לרגע בו פתחתי את המעטפה עם הצ'ק שקבלתי מההוצאה על תמלוגי הספר. על הצ'ק הופיע סכום מאד מרשים.

לפני חמש שנים לא יכולתי לדמיין את עצמי כסופרת במשרה מלאה, אבל זה קרה. שנה לאחר צאת הספר, התפטרתי מהעבודה אחרי חמש עשרה שנה. מאז עבודתי היא סביב כתיבה וספרות. יצאו לאור שבעה ספרים שכתבתי, כולם נכנסו לרשימות רבי המכר, את הזכויות של ספר המבוגרים האחרון שלי מסעותיי עם חמותי מכרתי לחברת הפקות ידועה ובשנים הקרובות הוא עתיד להפוך לסרט.

לא מספיק לכתוב ספר טוב – הבנתי שהיום כדי להצליח, לא מספיק לכתוב ספר טוב, צריך לבצע פעולות הכנה לפחות שנה לפני שהספר רואה אור ולעבוד מאד קשה כשהוא מגיע לחנויות. מעטים הסופרים שיכולים לאפשר לעצמם לשבת ולכתוב ולא לעשות דבר למען הספר שלהם לאחר שהוא יוצא לאור.

לא להקשיב לכל מי שאומר לנו שאנחנו לא יכולים – זו העצה הראשונה שלי לכל סופר. לא להקשיב למי שחושב שלהוציא ספר זו פנטזיה שלא תתגשם. אם לא תנסו לא תדעו מה הדרך שלכם. נכון, לא כולם מצליחים, אבל בהחלט יש כאלו שכן, אז למה לא לנסות?