טור אישי / סגירת מעגלים

לפני כמה זמן נזכרתי בנסיעות שלי לעבודה, כל יום מתל אביב לרחובות. נסיעה של חצי שעה (שלפעמים הפכה לשעה ללא הודעה מראש ובלי וויז) אותה העברתי בהאזנה לתוכנית של טל ואביעד. בצד אהבתי הגדולה לאקסלים שבאותה תקופה הייתה בשיא פריחתה, פיתחתי חלום שבו תהיה לי פינה משלי איפשהו, פינה שבה אני אחפור לקוראים על מה שבא לי, בדפוס או בלייב.

מאז החלפתי קריירה וקצת חיתולים, והבנתי שאם אני רוצה שמשהו יקרה אז לפעמים אני פשוט צריכה לעשות את הצעד הנחוץ וללכת על זה (כולל שינוי קריירה די משמעותי). אז תמיד רציתי שיהיה לי טור שבו אספר כל מיני דברים שעולים לי בראש עם או בלי פילטר. ואם כבר הקמתי מגזין שכולו על נשים, עסקים והגשמת חלומות, אז זה הזמן להגשים את החלום שלי. טור אישי. כן הוא שלי, קיבלתי אותו בקומבינה ובפרוטקציה כי אני מכירה את ההנהלה. סגרתי מעגל. בעצם בזמן האחרון סגרתי כמה מעגלים אבל יש כמה שממש קושרים את מי שאני לעסק שלי ולעשייה שלי כיום ואתן בטח כבר במתח לשמוע מה הם.

למה ספר על ישראליות?

בכיתה ד' הגעתי לרעננה, הישר מרומניה עם סנדלים וגרביים בשיא האופנה. יום אחד יצאנו לטיול למוזיאון הארץ ברמת אביב ושם באחת הפעילויות המדריך סובב משהו ואמר שהוא מסובב *עם מנואלה*. ואני מקשיבה להסבר ולא מבינה למה הוא קורא לי כל הזמן.

מוזיאון הארץ תמיד היה בעיניי מין תמצית של ישראליות, כי הוא היה המוזיאון הראשון שבו ביקרתי בישראל, כשהכל, כולל השפה היה חדש עבורי ותערוכת "אדם ועולמו" היא בשבילי עד היום מושג בלתי נשכח… מאז ביקרתי במוזיאון פה ושם, אבל את הפעם ההיא משום מה אני לא שוכחת.

לפני כמה זמן הגעתי למוזיאון שוב. הפעם הגעתי כדי להביא לשם עותקים של הספר שלי "פינה משלך – סיפורים על נשים ומרחבי עבודה", ספר המאגד בתוכו יצירתיות ישראלית, דרך פינות עבודה של שלושים נשים. כשהספר יצא לאור לפני כמה חודשים ידעתי שמוזיאון הארץ הוא אחד המקומות שאני רוצה שהספר יגיע אליהם, ומבחינתי זו סגירת מעגל מאוד מרגשת בין הילדה הרומנייה בסנדלים וגרביים לאישה שאני היום, עם שורשים חזקים כאן ועם כפכפים.

למה פינת עבודה?

למה דווקא פינות עבודה? שאלה אותי מיכאלה כשהגענו לצלם את פינת העבודה שלה לספר. לא הייתה לי ממש תשובה, וקישרתי את זה לאהבה שלי לעיצוב, לשאיפה שלי למקום מסודר שבו אעבוד ולרצון לפגוש ולהכיר נשים יצירתיות. עברה שנה, עבר קמפיין מימון המונים ועוד הרבה דברים בדרך שהשתלטו על שעות השינה שלי והגיע הספר.

ואז הגיעה גם חברה מהעבר. שירי, חברה שלי מכיתה ד' ואני חידשנו את הקשר אחרי שנים שלא התראינו ונפגשנו לקפה (עם ארוחת בוקר גדולה ובלי קפה). ישבנו כמה שעות והעלנו זיכרונות ולפני שנפרדנו סיפרתי לה לבקשתה על זיכרון ילדות אחד שיש לי. אחד מהדברים שהולכים איתי מבלי שידעתי למה. זיכרון ילדות על חדר יצירה של חברה לכיתה שבו נתקלתי לראשונה בשולחן יצירה, במקום שכולו מיועד ליצירה, בפינת עבודה קטנה ואישית.

ופתאום מצאתי את התשובה, את המקור לחיבור הפנימי הזה שלי לפינת עבודה. פתאום הכל היה ברור (טוב, לא הכל). חייכתי וכשחזרתי הביתה כתבתי למיכאלה שמצאתי את התשובה.

מה כתבו עליכם בספר מחזור?

לפני כמה ימים נזכרתי בספר המחזור שלי. למרות שמאז התיכון יצא לי לדפדף בו קצת, לא ממש זכרתי מה כתוב בו ורק קיוויתי שלא כתוב "מים שקטים חודרים עמוק" או "חייכנית ושקטה". בדיוק הייתי בקטע נוסטלגי כשהלכתי לפגישת מחזור של היסודי ועברתי שוב בכל הרחובות של רעננה שאותם הייתי חוצה בקיצורי דרך כדי לחסוך שבע שניות מהדרך הביתה, ועם כל הנוסטלגיה הזו חיטטתי בבית, שלפתי את ספר המחזור ומצאתי את התמונה שלי.

חייכתי לעצמי (ולא בגלל הפוני שטיפחתי בכיתה י"ב) וחשבתי שמי שאנחנו זה לא מעכשיו וזה לא מהתואר או העבודה, זה מאז ומעולם. וכל מה שנשאר לי (בין השאר) זה שישדרו לייב מהגלריה שבה יוצגו התמונות מתוך הספר שלי. נכון שבספר המחזור ניבאו לי תערוכה של ציורים מימי התיכון, אבל אם אני זוכרת טוב, הם לא בדיוק חומר לתערוכה.