הטיפים / עצמאות בימי קורונה

כהורים, לפעמים אנחנו צריכים לשמוע על מקרי הקצה כדי להרגיש שזה בסדר שאנחנו מכינים לחמניות מקמח מלא ולא מכוסמין, שאנחנו יודעים מתי צריך להסיע לחוג אבל לא זוכרים את מי. פה נכנסת לתמונה רביטל ויטלזון יעקבס. היא סטנדאפיסטית, היא כותבת, כמו שכתוב אצלה באתר, היא אושייה בוואסטאפ של הגן, מעמד שטרם הגעתי אליו והשנה זו השנה האחרונה שלנו שם.

הסרטונים וההופעות שלה הם מנת צחוק די גדולה, אבל מה עושים כשאין הופעות? כשאנחנו נמצאים רוב הזמן מאה מטר מהבית או פחות?

רביטל מתארחת היום עם התובנות שלה מהשבועות האחרונים על עצמאות בימי קורונה:

אחרי 20 שנה כשכירה בסוף הפכתי לעצמאית. זה היה תהליך לא קל, הוריי שניהם עובדי משרד החינוך והשלווה והביטחון של ה"שכירה" זורם בעורקיי. לא בבת אחת הפכתי לעצמאית, ממש לא. גם מי היה מאמין, שבגיל 35, עם ארבעה ילדים יחסית קטנים בבית, אצליח לפרוץ את דרכי ולהפוך לאושיית רשת, למחברת רבי מכר (אוספים של הטורים שלי בעיתון ושל דברים שכתבתי בפייסבוק) ולסטנדאפיסטית מצליחה.

יוצאת לדרך חדשה

התחלתי להופיע במקביל לדיי ג'וב שלי שהיה ג'וב חלומי אגב בסטימצקי (20 שנה!!!) ולאט לאט צמצמתי את המשרה שלי עד שבסוף, בלב הולם מפחד עזבתי. הרבה פחדים היו לי, מה יהיה אם יגמרו ההופעות. מה הנפש שלי תעשה בלי מחיאות הכפיים. מה יהיה ביום שהפייסבוק יהיה לא רלוונטי. המון פחדים שלא היה לי עם מי לשתף ולכן טחנתי ת'מוח לחיוני שאיתי ולחברות.

הקורונה טרפה את כל הקלפים

והנה מכל הפחדים שלא חלמתי עליהם, הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים. נגמרו ההופעות, אין מחיאות כפיים. הכל נעצר בבת אחת. סיבוב הופעות ענק של חודש מרץ, שהוא גם חודש האישה וגם יום המשפחה – נגוז, לאחר שיווק אדיר שקדם לו. בערב אחד של ה- 11.03, בדרכי להופעה בהיכל התרבות פתח תקווה, ראש הממשלה הכריז שאין התכנסות מעל 100 איש והכל נעצר. לא הפסקתי לבכות, הרגשתי שאין לי אוויר. אבל הגוף כבר חושב יותר מהר מהלב ובדרך חזרה עצרתי בחנות של גדג'טים וקניתי לי ערכת צילום ביתית עם תאורה והכל. היה ברור לי שדברים הולכים להשתנות עכשיו אצל כולם, וגם אצלי.

התובנות שלי אחרי כמה שבועות של שינוי

לשמור על העובדים. אם את יכולה להרשות לעצמך, תעשי כל מה שאפשר בשביל להשאיר את העובדים הטובים שלך. תני להם עבודות אפילו סיזיפיות, זה לא רק בשביל הפרנסה שלהם, זה בשביל השפיות והנאמנות.

סטנד-אפ הוא לא מופע מוזיקלי. ברגע שהבנתי שאין הופעות, הוקפתי בהצעות. תעשי הופעות בזום, תעלי מולנו בהופעה רק לצוות העובדים. הכי חשוב להיות מחוברת לעצמך. הבנתי שאני לא מסוגלת להעביר הופעה עם הדיליי הנוראי של שיחות הוידאו. ולכן סירבתי.

תדאגי תמיד להכנסה נוספת מחוץ להכנסה הרגילה. מיולי, התחלתי למכור ליין של מוצרי מרצ'נדייז. השקעתי באתר ובמלאי וביום שנגמרו ההופעות, עצרתי את כל הקמפיינים הממומנים שלי בפייסבוק שעסקו בהופעות והתמקדתי במכירות. עזר מאוד שבדיוק למחרת ביטול ההופעות יצא לאור הספר החדש שלי. נס. לא פחות. כתבתי פוסט: אם אין הופעות שיקראו ספרים. השקעתי בקמפיינים ממומנים למוצרים, והם הפכו להיות הכנסה. כמובן לא כמו הופעות, אבל מכובדת ומכבדת שמצריכה החזקה של לפחות עובד אחד. האמנתי שאחד היתרונות הוא שאנשים קונים עכשיו רק אונליין, ואם עד היום התחרתי בקניות שאישה סוגרת את כל הפינות בקניון, פה היא מפזרת ויש לי לחלוטין מקום בתחרות הזו.

יריתי לכל הכיוונים. עשיתי ניסויים. בשבוע הראשון העליתי סרטון כל יום עם "הכריך היומי", לא הייתי בטוחה בו, אבל גם זו לא הייתה התרסקות. נהניתי מזה, אבל עזבתי והמשכתי הלאה. התחלתי להעלות לייב יומי, ולאט לאט יותר ויותר אמנים נכנסו לזירה הרגילה שלי בפייסבוק, אז אחרי שראיתי שאני גדלה בעוקבים החלטתי להשקיע בעוד סרטוני אוטו, למרות העלות הכרוכה בהם. העוקבים של היום הם הכרטיסים של מחר. עשרות אלפי הורים נהנים מהתכנים שלי ואני תמיד מקפידה שיתאימו לכל המשפחה.

השקעה בקשר האישי. המציאות העלתה את כמות הבקשות לסרטונים אישיים, זה התחיל לקחת נפח מהזמן שלי, אז הקדשתי לזה זמן. שעה ביום הוקדשה לריכוז צילום סרטונים אישיים. העיקר להיות בעשייה ובקשר. כך גם בשילוח המוצרים, בכל ספר נרשמה הקדשה ולכל הזמנה מושקעת התווסף עוד מוצר עם כיתוב ממני: תודה על ההזמנה בימים אלו, קצת עידוד לבידוד. הפידבק היה מידי. מקבלי המשלוחים היו מעלים את התמונות לסטורי שלהם ומביאים למעשה לקניות נוספות.

לשמור על עצמי. לא קל לי. אני מרגישה שהקורונה הזו פירקה את כל הזהות שלי. מאישה עובדת, מפרנסת, אמא שנמצאת רוב הזמן בחוץ ומנהלת את המשפחה שלה כמפעל. הפכתי לאמא ששנים אני כועסת על עצמי שאני לא. המבשלת, ה"בבית". עושה פאזלים ומקריאה סיפורים. הבלבול הזה לא עשה לי טוב. בכלל. אבל הוא חידד לי איפה נמצאת השמחה שלי. השמחה שלי היא על הבמה ובעשייה. ויאללה שנחזור כבר לעשות.