כל הפוסטים בטור אישי

הסיפור הזה מתחיל בלילה חשוך בשדה תעופה נטוש. נשמע כאילו נלקח מספר מתח על סיפור בלשי, במיוחד לאור העובדה שמדובר פה על לונדון. אבל אין פה שום תעלומה בלשית, ושדה

לפעמים אני חושבת על מנו הילדה (זו אני, כן?) יושבת ומציירת צורות בשיעור כדי להצליח להתרכז, מכינה את הברכות הכי מושקעות שיכולה, משרטטת הכל במדוייק ובמקביל (ואולי קצת אחר כך)

עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהסתובבתי סתם כך ברחובות תל אביב בשעות הערב. כשמצאתי חניה קרובה וטובה מידי, כל מה שנותר לי היה להסתובב קצת ברחובות ולחכות בסבלנות עד השעה

לפעמים אני שואלת את עצמי, למה אנחנו קוראים סיפורים על טיולים של אחרים? האם הם הבסיס לטיול שלנו, האם אנחנו מקווים למצוא משהו נסתר בין השורות שיעשה לנו את הטיול,

השנה החדשה תופסת אותי לא מוכנה. לא הספקתי כל מה שרציתי בשנה שעברה, והרבה תוכניות הן עדיין רק שורה במחברת (מעוצבת או מאויירת ולא רק מחברת אחת…). אולי רציתי יותר

  למצוא חניה מעולה. לחצות כמה רחובות ולהגיע לפלורנטין. להעביר שלוש שעות בכיף. להכיר וליצור. לצאת משם בהתלהבות, עם פוטנציאל להתמכרות. לקנות סנדביץ' שווה. להתלבט שוב איזה ידיות לקנות לארון

בימים האחרונים אנחנו בשלבי הסתגלות אחרונים. לגן, לבית ספר, לעבודה. לחזרה לשגרה, לשעת שינה מוקדמת ושעון מעורר בבוקר. לא קל להסתגל אחרי חודשיים שבהם בילינו כמעט ללא כל מסגרת. החופש