הטיפים / תוגת העצמאית

כשהחלטתי להפוך לעצמאית לא באמת ידעתי מה מצפה לי. החיים כעצמאית נראו לי כהגשמה של חלום שמעולם לא חלמתי. ומהר מאוד החלום השתנה ומצאתי את עצמי כבעלת מגזין אונליין, כותבת תוכן עם יוזמות מפה עד להודעה חדשה. אני והכפכפים הפכנו לאחד ויחד ישבנו בבתי קפה, בבית, בפגישות ובהרצאות. העולם החדש שנפתח בעיני התחבב עלי במהרה אבל יחד עם זאת הביא איתו הרבה עליות וירידות.

וכשיש ירידה, טוב שתהיה לצדי מישהי שתראה לי את האור בקצה המנהרה, כי הוא קיים. אז לפעמים זו חברה בבית הקפה השכונתי והיום זו רונית כפיר, אורחת ממש מרגשת במגזין. רונית היא מעצבת פנים כמעט עשרים שנה ובחמש השנים האחרונות היא מעבירה גם הרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ. בעמוד הפייסבוק #נעיםמאוד שעוסק בתקשורת אסרטיבית עם לקוחות, היא משתפת תכנים שיעזרו לכל עצמאית לעבור מניהול עסק מתנצל ולא יעיל להתנהלות עניינית, יעילה ורווחית בעיקר מול לקוחות.

רונית מתארחת במגזין עם כמה מחשבות שמסתובבות לחלקינו בראש:

חברה שלי חזרה להיות שכירה אחרי ארבע שנים בתור עצמאית. ארבע שנים בהן היא פרחה וזרחה, פיתחה תחביבים לכדי תערוכות יחיד והיתה אדון (גברת למעשה) לעצמה.
"אני כל כך מאושרת!" הכריזה כשנפגשנו, נושמת נשימת הקלה עמוקה ומחייכת חיוך רחב. "זה כזה כיף לא לדאוג יותר! לקחתי חופש בכל יום שלישי ואני יכולה פשוט לא לעשות כלום! אני יודעת שאת העבודה אני עושה בעבודה, ובשאר הזמן הראש שלי פנוי כפי שמעולם לא היה".

לא קל להיות עצמאית

רוב הזמן אני מדברת על החופש שבלהיות עצמאית. אני גם משתדלת להיות חיובית כשאני חושבת על ההתפתחות העסקית והאישית שלי. אבל עכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן לכתוב שחור על גבי מסך אמת בסיסית אחרת של להיות עצמאית: קשה לי. זה לא אומר שאני מתכוונת להפסיק. אבל אין עצמאית שלא מכירה את התחושה הזו של הכובד והקושי: נמאס לי.

מרוב דיבורים על עצמאות ועל העצמה ועל ניהול נכון וחכם של העסק ובחירות חופשיות, אני מרגישה שהגיע הזמן לתת מקום גם לקיטור הבסיסי הזה, ולחלוק אותו עם העולם: נמאס לי. זה כל כך קשה. כל. כך. קשה.

את תיק העוסק-מורשה שלי פתחתי כשהייתי ילדה בת 21, קריינית ומגישה שהשתחררה זה מכבר מגלי-צה"ל ועבדה שם בתור פרילאנס. זה יותר מחצי מהחיים שלי. מס הכנסה, מס ערך מוסף והביטוח הלאומי, ולמעשה רואה החשבון שלי, נמצאים בחיים שלי יותר מאמא שלי. ואחרי עשרים ושמונה שנים אני חייבת להוציא את זה: די! עייפתי. נמאס לי. קשה לי. אני רוצה מנוחה.

אין לי כוח יותר לניהול חשבונות, לסיכום תשלומים, לפיתוח אסטרטגיות שיווק, למכירה, לניסוח הצעות מחיר, לחרדה מלקוחות שיבואו או לא יבואו, לסיכום הכנסות, לחישובי הוצאות, להתחדשות ולימוד וגדילה וצמיחה. אין לי כוח יותר לקחת את העבודה איתי לשירותים בבוקר, לחופשות בסיני, למיטה בלילה וכמובן למשרד בו אני יושבת עכשיו כדי לכתוב בבלוג שלי, שהיה רוצה להיות סוג של תחביב אבל תכלס, גם הוא חלק מהעבודה שלי – בין אם נולד בגללה או יחבר אתכם אליה.

אולי בכלל כדאי לחזור להיות שכירה

אני רוצה להקטין ראש. למרות שאין לי מושג איך זה, אני רוצה גם לדעת מה זה להיות שכירה! לקבל משימות ולבצע אותן, ולתת לבוסית שלי לנהל את המעקב, להציב יעדים, להחליט מה דחוף. אני רוצה להפיל את העיפרון בחמש וללכת הביתה. אני רוצה לקבל מתנות לחגים, להיות מוזמנת לערב חברה. לנופש חברה. לקבל מכתב תודה ושעון מהמנכ"לית.

לא אכפת לי שלא אוכל לעשות הפסקות ולבשל צהריים או לתלות כביסה. לא אכפת לי שאצטרך להתלבש כל יום מחדש ולצאת אפילו בגשם. די. אין לי כוח. ואני אפילו לא מסוגלת לכתוב על הפנסיה והפחדים ממנה ומכמה יישאר לי, או לקטר על הזין הכללי שהממשלה זורקת על עצמאיות ועצמאים, ועל זה שאין לי ולא יהיו לי לעולם דמי אבטלה גם אם אף אחד בעולם לא ירצה לעבוד איתי ולמרות ששילמתי במצטבר מאות אלפי שקלים לביטוח לאומי. וכן, אני רוצה להרשות לעצמי לכתוב פוסט כזה שכולו קיטור ומרמור, בלי פואנטה ובלי הבטחה לסוף טוב. הבנתי שזה חשוב לכתוב את זה.

כי עצמאות זה גם בדידות

כן, כשאת עצמאית ובעלת עסק עצמאי את נראית כאילו את מגשימה את החלום והחיים שלך זה לפגוש אנשים בבתי קפה – אבל בצד החלום קשורים דברים רבים שלא חלמת עליהם, שאולי אינך טובה בהם כלל: כל הרשימה שלעיל.

ובעיקר – את כל כך לבד. את לבד בעסק שלך עם כל העול הזה של הניהול שלו, היחסים עם הלקוחות ועם חשבון הבנק שלך. לאיש לא יהיה אכפת כמוך אם תצליחי או לא, אם תרוויחי יותר כסף או אם קשה לך. זה שלך.

וכן, מצאנו המון דרכים להפיג את הבדידות הזו, ותודה לאל על רשתות חברתיות ואינטרנט – אין לי מושג איך עצמאיות עשו את זה פעם, אבל מדי פעם הכובד הזה פשוט מתיישב עלי. ואז, לרוב, אני משתדלת לתת לזה לעבור, לוקחת קצת זמן לא לעשות כלום, או לשבת בגינה עם כוס קפה או בריזר (תלוי בעונה) ולנשום, או לכתוב על זה קצת בבלוג.
כי אחרי הכל – אני אדון גברת לעצמי.

למרות זאת לא מוותרות על העצמאות

רוצות סוף אופטימי? כתבתי הרגע לחברתי השכירה הטריה, כדי לעשות וידוא עובדות (שאלתי האם אכן היתה עצמאית במשך ארבע שנים) ומתברר שהיא… חזרה להיות עצמאית! אולי בכל זאת עדיף להיות חופשיה…

ובכל זאת, כדי לא לסיים בתחושת דרעק כללית – את היתרונות בלהיות עצמאית כולנו יודעות (אני מקווה!) ומדברות עליהם מדי פעם. מצאתי כמה דרכים להקטין את הבדידות בעסק עצמאי, וכתבתי על זה בפוסט המשך בבלוג שלי.