ללכוד את קצה החוט / ראיון עם מירב ובר חדד

אחד האזורים האהובים עלי בתל אביב הוא דרום העיר – עמוס, בלי חניה, עם הרבה בלאגן ועם הרבה אופי. לפני כמה שבועות הייתה לי הזדמנות להגיע לאזור קריית המלאכה בעיר. מרב ובר חדד, מעצבת  טקסטיל בוגרת שנקר ובעלת סטודיו ToDo במתחם הזמינה אותי לבקר בסטודיו שלה ולא היה לי מושג מה מחכה לי. יצירתיות, דיוק וגם היסטוריה משפחתית, הכל בסטודיו אחד קסום, כמו אי של שקט באמצע הבלאגן.

הגעתי ולא הפסקתי לצלם. מרב עשתה לי סיור בסטודיו וסיפרה לי על עצמה וכל פריט בסטודיו זכה לתמונה משלו. שמחתי להכיר את מרב ואת הסטודיו, להסתובב ולהציץ לכל הפינות שיש בו ולשמוע איך הכל התחיל. העבודות המדויקות והמקסימות שבו את ליבי וחיכיתי כבר לספר גם לכן על מרב ועל הסטודיו.

"לכל מקום אני נגררת עם חוטים ומחטים וכמעט תמיד נוצרת שיחה עם האדם שיושב לצדי או מולי. אנשים מתעניינים במלאכת כפיים. מספרים לי על סבתא שלימדה לסרוג, על אמא שרקמה. פעם לימדתי שני חיילים סריגת קרושה בנסיעה מפתח תקווה לתל אביב…"

דרך מלאת יצירה

מרב מתגוררת בפתח תקווה עם בעלה וארבעת ילדיה. בשנה ד' ללימודי עיצוב טקסטיל היא החלה לעבוד בערוץ הילדים כמלבישה, כמעצבת תפאורות, ואחראית פרופס והמשיכה לעבוד גם אחרי הלימודים. היא פתחה עסק קטן למוצרי עץ וטקסטיל לילדים קטנים בשם קטנא, שהפך בהמשך לסטודיו לחוגים וסדנאות בשם קטנא בחצר אשר היה פעיל לאורך שנים ואפשר למרב לעסוק במה שהיא אוהבת, ליצור וללמד.

סטודיו קטן על הגג

"כשפתחתי את קטנא היה לי סטודיו קטן על גג הבית שלנו ושם ניגרתי, צבעתי וציירתי ארגזי צעצועים, מתלים, תמונות ועוד. זה היה טרום החנויות האינטרנטיות ונסעתי ברחבי הארץ עם טנדר עמוס במוצרים. בהמשך עברתי לייצור ידיות מצוירות בעבודת יד יחד עם עובדת חמודה שעזרה לי. המוצרים היו מוצלחים ונמכרו גם בהום סנטר ובאייס, אבל תנאי התשלום גמרו אותי. כשהבת שלי התחילה כיתה א' בבית ספר חדש שרק נפתח התנדבתי לפתוח שם סדנת נגרות שבועית לילדי הצהרונית ובהמשך גם סדנת תכשיטים וסדנת אמנות כללית."

סטודיו בקצה החצר

"עידן החוגים והסדנאות נפתח בחיי. פתחתי את קטנא בחצר, סטודיו בקצה החצר שלנו ובמשך 18 שנים העברתי בו סדנאות וחוגים לילדים. זו הייתה תקופה מאד פורייה ואינטנסיבית. כל הזמן פיתחתי פרויקטים חדשים – נגרות, עיסת נייר, חמר ופימו, יצירת חדרים מיניאטוריים, תפירה, סריגה… לא היה סוף לרעיונות וליצירתיות. הסטודיו היה פעיל לאורך כל השנה ואני עשיתי מה שאהבתי – ליצור וללמד. התלמידים הגיעו מפה לאוזן והתרגלתי להשקיע את כל האנרגיה בדבר עצמו ולא התעסקתי כלל בשיווק. פייסבוק? אינסטגרם? מי הכיר אותם בכלל…"

דרך חדשה וסטודיו חדש

לפני שנה וחצי נאלצה מרב במפתיע לסגור ולחסל את הכל. בעל הבית שלה נקלע לתסבוכת עם הרשויות והיא נאלצה להתפנות מעכשיו לעכשיו. כל תכולת הסטודיו הועברה לאחסון זמני במחסן סגור עד להודעה חדשה. כעבור חצי שנה הסטודיו עבר למקום חדש – לופט בקריית המלאכה בתל אביב שהיה פעם בית חרושת לסריגים של סבא של מרב. חלל גדול ומיוחד הצופה על הרחוב העמוס ועל הבניינים בסביבה.

"ישבתי בבית. זה היה מוזר, פתאומי ובעיקר מפחיד. ההפוגה הכפויה הזו הולידה חקירה ובדיקה שלי עם עצמי. אם נגזר עלי להתחיל הכל שוב האם אני חייבת להמשיך את מה שכבר עשיתי? אולי זו הזדמנות לכיוון חדש? אולי לייצור מוצרים ולא ללמד? מה אני רוצה בעצם?"

משהו חדש מתחיל

הסטודיו עובר לתל אביב: "זו פעם ראשונה בחיי שהסטודיו לא נמצא בפתח תקווה שלא לדבר על חצר הבית. קצת חששתי מהנסיעות היומיות באוטובוסים אבל אוזניות וספר טוב להאזין לו סגרו את הפינה הזו. באוטובוס, כמה מפתיע, אני גם רוקמת או סורגת."

הקשר המשפחתי: "סבא שלי, אברהם גודינגר קנה את האולם הזה לפני שנים כשהמקום אך נבנה והקים בו מפעל סריגה. כילדה מעולם לא ביקרתי פה אף כי את הסריגים (המכוערים, סליחה סבא…) לבשתי גם לבשתי. והנה עכשיו אני עובדת פה בעצמי."

אזור של עשייה: "אני מתה על האזור הזה – קריית המלאכה, פלורנטין ובכלל על תל אביב. יש מסביב עוד הרבה אמנים, חדרי חזרות, גלריות וכד'. כל האווירה היא אווירה של עשייה."

חלל הסטודיו: "את חלל הסטודיו (הענק מבחינתי) אני חולקת עם שותף. איתמר הרוקם, חברי עוד מהלימודים בשנקר. אני נמצאת בסטודיו כל יום מלבד שישי מתשע עד שלש או קצת יותר."

קיר השראה: "יש ימים שאני כמעט ולא זזה ממכונת תפירה ויש ימים שאני נכנסת לאטרף של ניקיונות וסדרים. אני אוהבת סדר אבל בסוג של היגיון הפוך אני עובדת בבלגן. בכל מיקרה מה שהכי חשוב שיהיה בסטודיו זה קיר פנוי לנעוץ בו את כל מה שמעורר השראה ומכונת קפה."

להגיע מדי יום לסטודיו ולעשות

"הסטודיו החדש היה עבורי חלל מזמין וחלומי בו יכלתי לעשות כל מה שאני רוצה לו רק ידעתי מה אני רוצה. שום חזון לא עמד לנגד עיני כשהגעתי יום יום לסטודיו. לא ידעתי מה לעשות שם עם עצמי והרגשתי קצת מטופשת בתוך החלל הענק הזה. לפיכך, התחייבתי בפני עצמי פשוט להגיע לסטודיו מידי יום ולעשות. לא לחכות להשראה, ולא ללכת לאיבוד בין דפי פינטרסט מעוררי קנאה של אמנים ומעצבים פוריים ויצירתיים. לעשות משהו יצירתי."

ליצור שגרה חדשה

"הגעתי יום יום לסטודיו והעסקתי את עצמי במה שזה לא יהיה. קצת ציור, קצת חמר, פה ושם רקמה… התחלתי לרקום על נייר. דימויים של מנוחה. אישה ישנה. מישהי בהפסקת קפה, אישה עם סיגריה על המרפסת… זה עניין אותי. הוצאתי מכונת תפירה והתחלתי לצייר באמצעותה עוד ועוד דברים. תפרתי המון זוגות מספריים, עטים, עפרונות, סרגלים. תפרתי פרחים דמיוניים עם אבקנים דקיקים מחוטי תפירה בעבודת מחט ידנית."

"הכל התחיל להתכנס ולהתחבר למשהו מגובש והסקצ׳בוק התמלא רעיונות. אני תופרת שעות ארוכות, בכלל לא חשה את הזמן שעובר. מתבוננת בצילום שמושך אותי ואז עוברת עליו בקו. מתרגמת אותו לקונטור בלבד. שוב מתבוננת. מעבירה את האיור אל הבד. שוב ושוב עוברת על הקווים. ואז במכונת התפירה. הקווים האלו עוברים תחת ידי כל כך הרבה פעמים בכל כל הרבה אופנים… מוחקת, תופרת, פורמת… שעות של עשייה ויצירה חזרו אלי. למקום החדש שלי קראתי – ToDo." 

ללכוד את קצה החוט

"אני תמיד עובדת על כמה דברים במקביל. באמת שאין לי מושג למה ואני לא ממש בטוחה שזו השיטה הכי יעילה בכל הנוגע לסיום פרויקטים. מה גם שאני מאד איטית. מוחקת ומתלבטת… כרגע אני מתרכזת בכמה ערוצים שהם שונים אבל דומים."

תפירה ודפוס: "אני מפתחת מוצרים מודפסים כמו טפטים, מדבקות קיר ומוצרי נייר המבוססים על עבודת יד בדרך כלל עם טקסטיל. מספריים מכל מיני סוגים וגדלים אותם תפרתי בעבודת יד וצילמתי הופכים לקיר טפט מעוצב שכולו מספריים שרואים בברור שהם עשויים מבד. רואים את התפרים ואת שאריות החוטים וגם את סיבי הבד עצמו, פה ושם טעויות תפירה קטנות, חוט שסרח… ויש גם אלמנטים בודדים כמו עפרון, סרגל, או עט שמאוירים בחוט על בד ונתפרים בתלת ממד. צילום של מסדר עפרונות בד בגודל שני מטרים על קיר בחדר עבודה זה מראה די מגניב בעיני."

אמנותי ואישי: "גם כאן מתבצעת העבודה במכונת תפירה אלא שהאימיג׳ים הם אחרים לגמרי. אני לוקחת צילומים של אנשים – של חברים או סתם צילומים מעניינים שאספתי ברשת, מתרגמת לאיור בקו ותופרת על בד במכונה. את הפרטים הקטנים אני רוקמת לרוב בעבודת יד. העיניים והשפתיים הם הכי קשים לביצוע ובכלל כל תמונה כזו לוקחת שעות. הייתי רוצה שהאנשים שיצרתי תמונה שלהם ייקנו את הדבר עצמו. פה אין לי כוונות לצלם ולהדפיס. מכל יצירה יש רק אחד. הכיוון הוא לקבל הזמנות מאנשים ולתפור להם תמונות של רגעים משמעותיים בחיים."

כלי כתיבה מבד: "תגובות נלהבות של אנשים שביקרו בסטודיו עזרו לי להבין שהמוצרים הפיזיים – כלי הכתיבה התפורים עבודת יד מרגשים לא פחות מהטפטים עליהם הם מודפסים. החלטתי להתחיל לייצר ולמכור אותם כמוצר בפני עצמו. חקרתי וניסיתי ומצאתי פתרון. מעורבות בו עוד ידיים אבל סוף סוף יש מוצרים מוכנים. חוץ מתפירה של אלמנטים מעולם הכתיבה יש לי גם עיצובים של פרחי בד ועצים דמיוניים דמויי ברושים וכרגע אני תופרת  גם איורי כסאות ואיורי ספלים."

"לקח לי כמה חודשים ללכוד את קצה החוט (תרתי משמע) ולמצוא את הדבר. הדבר הזה שירגש וילהיב אותי ושממנו אני מקווה גם להתפרנס. אני בטוחה שמי שיקנה את המוצרים שלי ירגיש את השמחה והאהבה שמושקעים בהם, בטח ובטח בתמונות התפורות האישיות. מאד משמחת אותי המחשבה שיצירה שלי עושה טוב למישהו אחר. זה באמת כיף."

חנות חדשה: "נכון לעכשיו יש לי חנות במרמלדה שמוכרת כלי כתיבה תפורים ותפירת תמונה אישית לפי צילום ששולחים לי. בקרוב יהיו בה עוד פריטים תפורים למכירה, למשל משפכים ומזלפים שאפשר להציב בעציצי סוקולנטים."

מחשבות על עצמאות

דבר אחד שלמדת לאורך הדרך…

"אני מתרכזת בעבודת היד ומשקיעה בפרטים הכי קטנים. את הצילום והגרפיקה אני מעבירה לידיים מקצועיות. זה אחד הלקחים החשובים שלמדתי במהלך החודשים האחרונים. להתמחות ולהתרכז במה שאני יודעת לעשות הכי טוב. אני מתמצאת בפוטושופ וגם יודעת קצת לצלם אבל אחרי שביליתי שעות וימים מול מסך מחשב מתקוטטת עם אפליקציית עריכה זו או אחרת לקחתי החלטה להתרכז בחלק של היצירה."

כמה תובנות חשובות…

"לסמוך על האינטואיציות. להשקיע. לעשות באהבה ועם כל הלב. לתכנן את הדרך ולהבין שגם היא איטית היא מקדמת אותי. לעצור מידי פעם ולדייק את המטרות. לא להיבהל מטעויות. להסתובב תמיד עם סקצ׳בוק בכוננות. ולהתמיד. להתמיד. להתמיד."

מבט קדימה…

"למדתי להתייחס לעבודה שלי ברצינות אבל לא בכובד ראש. לא במונחים של ייעוד או גורל וכאלה. אני רוצה להתפרנס ולעבוד בצורה שפויה. לא להשתגע אבל כן להשקיע וכמובן כמובן לשאוב הנאה בדרך. אני רואה מסביבי כל כך הרבה נשים ולכל אחת הדרך שלה. עצמאיות בעלות עסק קטן, כאלו שעשו שינוי בקרירה, נשים שעובדות מהבית, אלו שצמודות לסמארטפון, המג'נגלות הנצחיות או המכורות לשנ"צ (אני למשל). לכל אחת האפשרויות והבחירות שהיא בוחרת. אני מרגישה שאני עדיין מבררת. מקווה שבחרתי נכון."