לאחרונה אני מבקרת בניו יורק כל חודש לפחות פעם אחת. טוב, לא בדיוק. למעשה יהיה יותר מדויק לומר שאני נפגשת עם חן (אנני) דודקביץ' שגרה ממש לידי ואני קוראת את הפוסטים בבלוג הניו יורקי המעולה שלה. מאז שאני מכירה אותה, אני מרגישה שאני מכירה גם את ניו יורק יותר טוב, ויום אחד, ואני יודעת שהוא יגיע, אנסה את כל ההמלצות שלה בעצמי. חן, קחי אותי לניו יורק! ובמקום לאכול ארוחת בוקר מושקעת אצלך ולתכנן את העתיד או לפחות את השבוע הקרוב, נשב שם בבתי קפה, נקשקש ונכתוב.
גם אם בינתיים לא מסתדר, לא נורא (או שכן). אבל מכיוון שכולנו (חוץ ממני) בדיוק נוסעים ל / נמצאים ב / או חוזרים מניו יורק, הזמנתי את חן להתארח כאן ולגלות את מה שאף פעם לא סיפרו לכן: איפה כדאי לשבת עם הלפטופ ולעבוד בניו יורק.
אלו ההצעות וההמלצות של חן למקומות שאליהם כדאי להגיע עם לפטופ וזמן:
כשהתחלתי לכתוב בניו יורק, ישבתי בין הרי הכביסה לצלחות מארוחת הבוקר עם המחשב. לא כי אני מערבבת בשר עם חלב, או במקרה הזה בגדי ספינינג ריחניים עם פרנץ׳ טוסט חצי אכול, אלא כי גודל הדירה אפשר לעשות כפיות של כל חברי הבית בלי שאף אחד יצטרך לצאת מחדרו או יותר נכון המטר הרבוע שהוקצה לו.
הכל היה, איך להגיד את זה בלי להעליב אף אחד… קומפקטי. למדנו מהר מאוד איך ליעל את הדירה ולאחסן גלילי נייר סופג מתחת למיטה עם ציוד הסקי, איך לקפל את בגדי החורף במגירה הסודית מתחת לתנור מטבח ואיך למלא ארון בגדים ב- 3 קורקינטים, שולחן סלון אחד (לא בשימוש) ו-7 שמיכות פוך… זה כמובן לא כולל גרדרובה עונתית שלמה.
אז אחרי שהאבק נחת מהתארגנויות ההתאקלמות שלנו בניו יורק סיטי וכל ילד הופקד במסגרתו, אני רציתי קצת זמן איכות עם עצמי ועם המחשבות, רציתי קצת לשבת ולכתוב, לשתף ולתעד את ההתחלה שלנו, הבית החדש, החוויות של הילדים, שלנו כמשפחה ובעיקר לפתוח מעין יומן מסע שמי יודע מתי סופו. אז פתחתי, אבל מהר הבנתי שהשראה בין ערימת הכביסה הלבנה לצבעונית לא תגיע בטח אם המרפק כל הזמן נוגע בצלחות הדביקות מהבוקר.
אז ברחתי למחוזות אחרים. למזלי לא הייתי צריכה להרחיק כדי למצוא כמה פינות ניו יורקיות שאימצתי לחיקי וכבר 4 שנים פלוס שבהן אני כותבת, הוגה, וקוראת ומשוטטת לא מעט בפייס.
הנה פינות העבודה הניו יורקריות שלי:
הפינה עם הנוף הכי יפה
Brookfield Plaza: בדרום מנהטן, בשכונת באטרי פארק, מול מעגן יאכטות על ההדסון ולפני מרכז קניות שבו יש גם שוק אוכל צרפתי קטן ומתוק. ממש מעבר לכביש מה Freedom Tower. קחו איזה קוראסון או פיננסייר עם אספרסו או שוקו טוב ותפסו שולחן במרחב הציבורי מול המים. האינטרנט חופשי והמראות נהדרים.
אני כ״כ אוהבת לשבת שם כשמזג האוויר מאפשר ולצפות בנהר ובאנשים שעוברים. יש גם מפל קטן שמפכפך והרבה צחוק של ילדים (בלי שיעיק יותר מידי).
אם אני רעבה, ואני תמיד רעבה, אני עושה הפסקה ובוחרת לי בגט עם כל טוב (אם זה יום שאני ׳עם גלוטן׳) וצריכה להתפלל שלא יתפסו לי את השולחן (לא, אי אפשר להשאיר את המחשב סתם ככה ולהיכנס פנימה למתחם). ביום קר, אפור או סופתי משהו יש שולחנות גם בפנים – עדיין עם נוף הורס אבל עם פחות אויר צח.
מה יש: וייפיי, אויר צח, נוף הורס (!!!), שולחן עבודה נוח, נשנושים שווים קרובים.
מה אין: גג או כל הגנה מפני מזג האוויר, אי אפשר להשאיר את המחשב ולהסתובב.
הפינה האינטליגנטית
Poets House: חלל ענק שכולו מיועד לכותבים עם ספרייה שלא הייתה מביישת את ספרית רעננה, שתי קומות, המון שולחנות כתיבה, מדפסות, פינות קריאה ואפילו איש צוות לשירותך. נשמע כמו חלום? אכן כן והוא קיים. או אמ ג׳י. כשהשכונה היפה שלי נבנתה אחת הדרישות העירוניות הייתה שיהיה מרכז קהילתי עבור התושבים. היה מכרז, כמו כל פרויקט ממשלתי, ו׳בית המשוררים׳ זכה לפתוח את דלתותיו לציבור. גם פה, הנוף נהדר – מול פארק שעל המים, הנהר וגן שעשועים מושקע ולא שומעים ממנו כלום מאחורי הזכוכית הכפולה.
אני אוהבת להתחפר פה על כורסא נעימה בשולחן פינתי, לבהות ארוכות החוצה ואז לצלול פנימה לכתיבה. כ״כ שקט פה שאני מתאפקת גם עם האפצ'ים אבל באמת שום דבר לא מפריע ואני מספיקה לא מעט.
אה – בחינם, כבר אמרתי???
מה יש: שולחן נוח, ווייפיי, נוף נעים, שקט, שירותים קרובים, ספרי השראה בקרבת מקום.
מה אין: אויר צח, אוכל (למרות שאני הגנבתי פנימה בשקט קצת צימוקים וראיתי מישהו אוכל סנדוויץ'…)
הפינה של הקפה השכונתי
Kaffe 1668 בשכונת Tribeca: מבחוץ זה נראה כמו סתם עוד בית קפה – ואכן, זה מה שהוא – עוד בית קפה. א ב ל… נתחיל מכך שהקפה ממש טוב וגם המאפים. בקומת הכניסה יש שולחן גדול וכשתגיעו כנראה הוא כבר יהיה מלא, אבל יש גם ספסל מתוק ממש ליד החלון.
אבל הקטע של העבודה הוא למטה. דרך מדרגות צרות וקצרות מתחת לאדמה נגלה חלל לא גדול אבל עמוס אנשים שעושים את עצמם עובדים. קצת דחוס אבל עם אווירת עשייה. שולחנות קטנים עמוסים ואור חמים. אף אחד לא מזרז אותך החוצה. להפך, ברור שזה מקום שריצה לכל היום… רק תשבו על יותר מקפה אחד.
מה יש: וייפיי, שולחן נוח, אווירת עשייה, קפה מעולה ונשנושים טעימים.
מה אין: מרחב, בקומה למטה קצת מחניק.
Duane Street Hotel: אמנם בית מלון, אבל לא, ממש לא צריך להזמין פה חדר כדי לברוח ולעבוד (למרות שאני ממש לא שוללת…). בית מלון בוטיק, מתוק ואחרי שיפוץ, כשבלובי קטן נעשה שימוש יעיל בכל מטר מרובע. גם בר קפה או משקאות חריפים (לקטעים שצריך להוריד איזה שוט כדי להתקדם), גם ספסלי חלון, גם שולחן ישיבות גדול, גם סלון קטן ונוח מאוד, גם הרבה אור וגם בכלל צוות ממש נחמד.
אה… וגם, והכי חשוב, אפשר פשוט לבוא ולשבת. no questions asked. אני אוהבת לשבת ליד החלון ולצפות ברחוב שנמצא במרחק יריקה. ההמון הסואן, המוניות וכל האקשן ממש מולי אבל לי שקט ונעים. העיצוב מודרני מאוד וחם ומקומות הישיבה מאוד נוחים וכמו כן דלפקי העבודה. עץ, אפור, קצת מתכת זהובה ורחשי עסק עובד ברקע. לא הרבה גילו את המקום בינתיים, חוץ מאורחי המלון אז נעים ולא צפוף. בבוקר ישבתי עם כוס תה….לקראת הצהריים כבר היה לי שרדונה ביד. לאף אחד לא הפריע, בטח לא לי.
מה יש: מקום ישיבה מאוד נוח, שתייה ונשנושים, ווייפיי, שקט אבל לא תהומי, סצנת העיר מתחת לאף.
מה אין: שולחנות עבודה פרופר, הרגשה שאפשר להתמקם מהבוקר עד הערב (למרות שלא אמרו לי כלום על השריצה הממושכת).
תכלס, זה פשוט כיף להיות בניו יורק…
יש לי עוד לא מעט פינות קסם שקטות שאני משוכנעת שרק אני מכירה אבל אילו הפייבוריטיות שלי… כל פעם אני בוחרת את המתאימה לי לפי המזג אויר, שעת איסוף הילדים מבית הספר וכמובן מצב הרוח. מוזמנות לעבור להגיד שלום.
תודה
תודה חן שהתארחת כאן, ופיזרת קצת אווירה ניו יורקית לקראת הכריסמס. ואתן, את הבלוג של חן כבר הכרתן? אם אתן מתכננות לנסוע בקרוב או סתם רוצות לחייך, זה המקום להיכנס אליו. ואגב, אם אתן באמת מתכננות לנסוע, אל תעשו את זה בלי הספר המעולה של חן שיקח אתכן אל המקומות השווים ביותר בעיר.
ואם כבר יש לכן בית קפה מועדף, ספרו לנו!
***מכירות את הבלוג שלי בפייסבוק? אל תשכחו לבקר…
כל אחד מהמקומות האלה מושלם בדרכו. והכי חשוב – חברה טובה שלי בניו יורק עכשיו אז שולחת לה לינק בזה הרגע!
איך הייתי רוצה לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו משם…
החלטתי שביום הולדת 40 ( עוד שנתיים…) אני אפרגן לעצמי חזרה לניו יורק. בינתיים, מתענגת על הפוסט הזה
מפרגנת לך 🙂
באמת מקום חלומי לא רק לכתיבה אלא גם לביקור, לקפה,לצפיה במי הנהר לטיול בפארק…