הסיפור הזה מתחיל בלילה חשוך בשדה תעופה נטוש. נשמע כאילו נלקח מספר מתח על סיפור בלשי, במיוחד לאור העובדה שמדובר פה על לונדון. אבל אין פה שום תעלומה בלשית, ושדה התעופה לא באמת נטוש אלא פשוט קטן ממש ובאמצע שום מקום. שם מתחיל סיפורינו, או ליתר דיוק שם פגשתי את נהג המונית שעתיד לקחת אותי לקיימברידג' למלון שבו אני אמורה להעביר את הלילה.
אחרי שעה של נסיעה בחושך כשכל כמה זמן אני רואה שלט שמצביע לכיוון קיימברידג' ומרגיע אותי שאנחנו בדרך הנכונה, אנחנו מגיעים למלון. אבל רגע… בשעה הזו הספקתי לשמוע את קורות החיים של נהג המונית ולפעמים נידבתי מעט מידע על שלי, שלא ירגיש שהוא לבד בסיפור הזה. אחרת איך אדע שהוא אלג'יראי שעזב את ארצו בשנות השמונים על מנת לעבור לצרפת, בה חי עד אמצע שנות התשעים עד שהכיר את בת זוגו הבריטית איתה היגר ללונדון?
כעבור שעה ואחרי שכמעט דרסנו צבי שעמד לו בחושך באמצע הכביש בעודי נוסעת ללא חגורה, עברנו על פני כמה בניינים בני מאות שנים של אוניברסיטאות וקולג'ים שנראים פוטוגניים בסרטים (למרות שהיה לילה) והגענו למלון. שעה שאני פה וכבר יש עלילה לסרט. אני מוותרת על כתיבת התסריט, אומרת לעצמי שאולי אכתוב על זה פוסט והולכת לישון.
סופשבוע בלונדון
שלושה ימים לא ממש מתוכננים בבירה האנגלית. משאירה מאחורי בית עם שלושה ילדים, חתול ומזגן מקולקל ומתמקמת במלון קרוב לתחנת תחתית מצוינת ובמזג אויר נעים, ללא לחות, מה שבהחלט מאפשר שיטוט בכפכפים.
על שינויים
בביקור הקודם שלי בלונדון לפני שנה וחצי, שמתי לב שלונדון היא לא אותה עיר קודרת עם מבנים ישנים שהכרתי מביקורי הראשון בה (שהיה ממש מזמן…). למרות שלא ממש זכרתי הרבה מהשיטוטים האינסופיים ברחובות דאז, אי אפשר היה לפספס שבכל פינה צצו בניינים חדשים ועדכניים ונראה שמעל כל בניין ישן התרומם לו לפתע גורד שחקים. ממש כמו בשדרות רוטשילד. גם לא זכרתי שהיו כל כך הרבה בתי קפה קטנים…
הפעם, כבר לא הופתעתי מהבניינים החדשים. הם כבר הפכו לחלק מהנוף. מה שגיליתי בביקור הזה הוא שלונדון כולה בשיפוץ. מסביב לכל מבנה שלישי בממוצע יש פיגומים, בכל רחוב יש לפחות שני אתרי בנייה שאני ראיתי, פה ושם גיליתי שחופרים איזה כביש ומערכת הרכבות התחתיות בדיוק בתהליכי שדרוג עם תכנון של פס מדרגות נעות נוסף בחלק מהתחנות. ואם במקרה הרמתי את המבט למעלה, תמיד חיכה לי שם מנוף בין העננים. כמו ג'ירפה ענקית.
תכלס, אנחנו התיירים רק אורחים לרגע. מטיילים, מבקרים, קונים, אבל ללונדון יש חיים משלה, וגם היא רוצה להתחדש, להתעדכן ולהיראות טוב. לא רק בשבילנו אלא גם עבור התושבים, אלו שכל יום בחמש שותים כוס יין מחוץ למסעדה או בית קפה שכונתי.
על שיטוטים
לא הרבה. ממש ככה. את פינת התרבות תפסו בכבוד מוזיאון חדרי המלחמה של צ'רצ'יל וההצגה wicked. המוזיאון, שלא ידעתי על קיומו עד בערך חודש לפני הנסיעה, הוא מקום שכדאי לבקר בו. בלי לשים לב אפשר לבלות בו שעתיים ויותר, בטיול במסדרונות ההיסטוריה או ליתר דיוק במסדרונות של אותו מרחב תת קרקעי צר ועמוס בחדרי שינה ושולחנות עבודה של בעלי תפקידים רבים בזמן מלחמת העולם השנייה. קפיצה אחורה בזמן לימים שבהם היו טלפניות ולא וואטסאפים קבוצתיים. וגם היו מיליוני סיכות קטנות אותן נעצו על פני מפות שהן האב טיפוס של גוגל מפס.
על קניות אני אפילו לא רוצה לדבר. אולי רק קצת. לא שלא קניתי, אין מה להילחץ, אבל בואו נאמר שהטיימינג שלי בקניות בלונדון לא הכי טוב, ומה הפלא שאני מוצאת את עצמי שוב נדחסת בין אינסוף אנשים שצועדים לכיוון זה או אחר ברחובות עמוסים בחנויות. כי להסתובב שם בשבת לא שונה מהבלאק פריידי של הפעם קודמת. ואצלי, אם אי אפשר לנשום, גם אי אפשר לקנות ולכן לא תראו תמונות שלי עם שבע שקיות של פריימרק כי בי נשבעתי שלשם אני לא נכנסת יותר (בלי נדר). מזל שיום ראשון בבוקר איזן את כל הדבר הזה שקוראים לו קניות, עם רחובות שמתעוררים לאט וחנויות לא מלאות שקיבלו את פני ברוגע ומילאו בצורה נעימה את המזוודה הוירטואלית שלי במוצרי נייר ובגדים לבנות. ובנוסף, יש לי חבר מועדון בפייפרצ'ייס!
את נושא האוכל אסכם במילה – סנדביצ'ים של האם אנד צ'יז. למרות כל המחשבות על מסעדות, למרות כל הפוסטים שקראתי בנושא, בסופו של דבר המשכתי להיכנס לרשת Pret a manger והמשכתי לעוות את השם שלה בכוונה במקום להשתמש במבטא צרפתי שאין לי. חוץ מנקודת אור אחת, מסעדה אליה הגענו באחד הערבים אחרי שהזמנתי אליה מקום עוד מהארץ באמצעות האינטרנט והאינטואיציה בלבד. והיה טעים מאוד וגם מפואר. למזלי לבשתי שמלה ארוכה והם לא שמו לב שאני עם…. כפכפים!
על גנים, גינות, ופארקים
אם כבר התחלנו את הטיול בקיימרידג', אי אפשר לסיים בלי לספר על כל הירוק שעוטף אותה מכל צד (בחלקים שבהם אני הייתי לפחות). בוקר קריר, נעים וללא לחות התחיל בטיול לצד נהר הקאם. מידי פעם עבר לידינו מישהו אבל באופן כללי היה ירוק ושקט. עם מלא סירות ועופות חברותיים. ובהמשך עוד ציפורים וגם גנים פרחוניים שחייבים לעצור כל רגע כדי לתעד את הצבעוניות שלהם. לא שטנו בנהר אבל זה בהחלט משהו שצריך לזכור בפעם הבאה, הפעם זה לא הסתדר עם לוח הזמנים של הרכבת ללונדון.
והיה גם לא מעט ירוק בלונדון עצמה. בהייד פארק הענק, בפארקים שמסביב לארמון באקינגהם (עליתם עלי, הייתי גם שם…) ואפילו בפארק הקטן מול המלון שלנו, שנראה שכונתי לכל דבר והיה מאוכלס בתושבים מקומיים שאכלו שם בהפסקת צהרים ומשפחה אחת שבחרה בפארק למנגל של יום ראשון שלהם.
אם כבר הייתי פעמיים בשנתיים האחרונות, אז למה לא לתכנן כבר את הפעם הבאה?
בפעם הבאה, דבר ראשון אלך לפורטובלו מרקט. כי הוא פתוח ביום ש ב ת. כן, שבת. ואם הפעם פספסתי והתכוונתי ללכת ביום ראשון אז חבל.
בפעם הבאה אני כבר אדע איך להתארגן על קניות. כבר עברתי את הגיבושון הזה ויצאתי עם היד על העליונה (לדעתי לפחות).
בפעם הבאה אלך לאותו מלון. ממש ככה. וחמש דקות ברגל ממנו אלך לראות את ההצגה מאמאמיה (אלא אם כן תהיה דרישה למלך האריות).
בפעם הבאה אתרחק טיפה ואגיע להמפסטד, מאוד רציתי אבל לא הספקתי.
בפעם הבאה אולי אקפוץ לקצר אצל ויקטוריה ואלברט, מה שנקרא 'דונט בי א סטריינג'ר'. או אולי למוזיאון הבריטי שלידו אכלתי בפעם הקודמת ארוחת בוקר מופלאה וסיפרתי לכן עליה כאן.
בפעם הבאה לא אצטלם עם סוס מגונדר או חייל דומם, אבל את זה לא עשיתי גם עכשיו.
אבל תכלס, אם בפעם הבאה אעשה את מה שעשיתי עכשיו בדיוק, אהיה מאושרת.
***מכירות את הבלוג שלי בפייסבוק? אל תשכחו לבקר…
את כותבת מדהים. בחיי!
אפילו לי עושה חשק לטוס ללונדון (ואני הרי בצד של ברצלונה את יודעת)…
פוסט מדהים! עזרת לי מאוד בתכנון שלי ללונדון