סביבות עבודה בנוף התל אביבי

קפיצה קטנה אחורה בזמן: פעם תל-אביב הייתה מורכבת עבורי משני חלקים. החלק של דרך נמיר, אליו מגיעים עם קו 501 מרעננה והחלק של אלנבי/דיזינגוף, אליו מגיעים עם קו 47. בפעמים הראשונות בהן הגעתי לאיזור הזה של אלנבי, הגעתי עם אמא שלי כשהייתי תלמידה בבית ספר. היינו מסתובבות בצד שקרוב יותר לים, הלא הוא הצד של הנעליים ושל שוק הכרמל.

כמה שנים אחר כך, כשגיליתי את כל חנויות האביזרים והחומרים להכנת תכשיטים באיזור כיכר המושבות, ביקרתי שם בלא מעט הזדמנויות ונהנתי ללכת ברחוב (ברחוב אלנבי וסביבתו) ולהציץ לתוך חנויות שקיימות שם עשרות שנים. חנויות אביזרים, חומרי בניין, כלי נגינה, כלי תפירה, החנות של האולסטאר ועוד. לפעמים חשוכות, לרוב קטנות וליד הדלפק בעלי החנויות, דיירים ותיקים של הרחוב. אני אפילו לא יודעת אם הם מצליחים למכור הרבה בחנות אבל בעייני, החנויות האלו הן מוסד ואבן יסוד של הרחוב ושל העיר כולה.

בעקבות הביקור בתערוכה ועם ההחלטה לכתוב פוסט זה הגעתי לביקור ברחוב אלנבי. לא שאני צריכה סיבה, הרי אין פעם אחת שאני מגיעה לפינת אלנבי/שינקין/קינג גורג' מבלי לעשות גיחה קטנה ולראות מה חדש (בעיקר חנויות בגדים מתחלפות אבל אלו פחות מעניינות אותי)
אלנבי חיכה לי כאילו לא עברה שנה בערך מאז שהייתי שם בפעם האחרונה (פחות אטרקטיבי כשיש תינוק שרוצה לקפוץ מהעגלה).

מכיוון שאני עושה דוקטורט על פינות עבודה (לא מוכר על ידי שום מוסד חינוך בארץ או בחו"ל…) החלטתי לחפש כמה פינות ולשתף אותן כאן.

דבר ראשון נכנסתי לקנולר, שנמצאת סמוך לפינת אלנבי ומוטיפיורי. הרי לא יכול להיות שאכתוב על החנות בלי להתרשם בעצמי… ביקורי לא הפתיע את שגיא קנולר (אח של רעות) ותוך כדי סיור בפינת העבודה של רעות, שמעתי קצת על ההיסטוריה של המשפחה מפי שגיא ואביו. החנות המשפחתית "קנולר" עוסקת בייבוא, בשיווק ובייצוא אביזרי אופנה והוקמה ב-1958. שולחן העבודה של רעות, מכשירי העבודה שלה וחלק מעבודותיה נמצאים בפינה צדדית של החנות. צילמתי ודיברנו, ואם זמני לא היה קצוב, בוודאי הייתי נשארת כדי לשמוע עוד סיפורים על החנות והמשפחה.

החנות ברחוב מונטיפיורי

הפינה של רעות בתוך החנות

מכשירים ואביזרים בפינה של רעות

שגיא אמר שהרחוב מאוד השתנה. חנויות ישנות נסגרות ובמקומן קמות חדשות, ושונות. כשיצאתי מ"קנולר" והמשכתי בטיול שלי לאורך הרחוב, שמתי לב שכמה חנויות שהיו שם בביקוריי הקודמים נעלמו, וחלקן היו חשוכות ולפעמים פשוט ריקות. האמת… התאכזבתי שלא יהיה לי מה לצלם אבל בעיקר הייתה תחושה של עצב. על משהו שהולך ונעלם. בדיוק כמו שאמרה רויטל בן-אשר פרץ, אוצרת התערוכה.

הפינות הבאות הן חלק ממה שצילמתי וכולן סמוכות לרחוב אלנבי:

אצל סקל ניסים, הזמן עצר מלכת, ולא נראה שמשהו השתנה בפינה הזו כבר עשרות שנים:

עומס של פריטים שמאפיין חנויות בסביבה הזו, יחד עם שולחן העבודה/המכירה/המדידות

מדפים עמוסים ופינה עם אופי בחנות ספרים

הפינה של אליס (שמחפשת שותפה), חנות צרה וידידותית בנחלת בנימין, עם פחות ותק אבל המון אופי.

נוסטלגיה? לא הייתי קוראת לזה כך, כי לא הייתי שם לפני עשרות שנים כשפתחו את החנויות, כשהקירות היו לבנים ובעלי החנויות צעירים. אבל ההרגשה הזו, שיש כשנכנסים לאיזו חנות, איזו פיסה של היסטוריה, גם אם לא מוכרת לכל, זו ההרגשה שהייתה לי כשראיתי את המיצב של רעות פרסטר בתערוכה.

* כל התמונות צולמו ע"י מיס מנדלה אלא אם כן צויין אחרת

תבקרו ותתרשמו,
מיס מנדלה