לפעמים אני חושבת על מנו הילדה (זו אני, כן?) יושבת ומציירת צורות בשיעור כדי להצליח להתרכז, מכינה את הברכות הכי מושקעות שיכולה, משרטטת הכל במדוייק ובמקביל (ואולי קצת אחר כך) חושבת על ללמוד רפואת שיניים. ואין קשר בין הדברים הללו, אין קשר בכלל. לא חשבתי על היצירתיות שבמלאכת האורטודנט (זה היה התכנון…) אלא על הפרקטיות שבעבודתו.
תוכניות לעתיד
אחרי שרציתי להיות רופאת שיניים, רציתי להיות עו"ד. ורציתי עוד דברים, כשהקו המנחה הוא מקצוע פרקטי. כזה שבא עם משרד ופינת קפה. מצד אחד הסתכלתי קדימה ובחרתי מקצוע שאני אוכל להתקדם בו, לעבוד קשה, להשקיע ומה לא. מצד שני מעולם לא יכלתי להגיד איפה אני רוצה להיות עוד חמש שנים. הרגשתי שמה שחשוב הוא ההווה ולא ההתקדמות הצפויה. שצריך לעשות משהו טוב עכשיו בלי קשר לאיך זה יקדם אותי בחיים. שלא צריך להתעסק עם עבודת מרפקים ופוליטיקה ארגונית. שלא צריך להישאר במקום עבודה עד הפנסיה.
את אוהבת יצירה
רוב הזמן רציתי פשוט להתעסק במה שאני אוהבת, זה אומנם היה אקסל, אבל לא תאמינו כמה שהוא יכול להיות יצירתי. די מהר גיליתי שגם כשעבודה היא מחזורית ומספרית, אפשר להפוך אותה למהנה. אל תרימו גבה, ואם אתם מכירים אותי, כבר הרמתם גבה לפני שנים, כשהייתי מספרת בהתלהבות איך הצלחתי למצוא פתרון יצירתי – כן, יצירתי – באקסל לאחד הדוחות שהייתי מכינה. כי הייתי חייבת לעשות משהו יצירתי, ומרוב דוחות ומיילים, כבר לא נשאר לי זמן איכות עם עצמי.
ואז פתאום, אני דופקת מאתיים מסמרים וחושבת שאולי אני רוצה לפנות קצת יותר זמן ליצירתיות. אני מבינה שזה מה שתמיד רציתי לעשות. שלא סתם אני אוספת חומרים מכל מיני מקומות. לא סתם מתכננת מיליון תוכניות, מציצה לבתים של אנשים, ורושמת לי רעיונות ברשימות אינסופיות.
את אוהבת כתיבה
טוב, כתיבה אני בטח לא אוהבת. הדבר האחרון שאני רוצה זה לשפוך את המחשבות שלי על נייר, ועוד שמישהו יקרא. אבל מה אפשר לעשות עם המחשבות האלה? פעם, כשהייתי נוסעת יום יום מתל אביב לרחובות ושומעת את התוכנית של טל ואביעד הייתי חושבת לעצמי כמה זה כייף להוציא את מה שיש לך להגיד כמו שזה. פוליטיקלי קורקט או לא. אבל אמיתי. יאהבו או לא יאהבו, זה פחות משנה.
בינתיים כתבתי לעצמי. לא יומן, אלא סיפור מסע. פעמיים, פעם בניו זילנד ופעם בארה"ב. סיפרתי את הסיפור של הטיולים, אמיתי ועם הערות שוליים, כך שכל פעם שאקרא אני אוכל לחוות את הטיול מחדש מנקודת המבט האישית שלי ולא כרשמי מסע. ואז הבנתי משהו, הבנתי שאני כן רוצה לשתף בחוויות! הן שלי ולא כולם יזדהו, אבל מה'כפת לי? הן שלי – אמרתי כבר?
ואז פתאום יש לי בלוג. טוב, לא כל כך פתאום, לקח די הרבה זמן עד שלחצתי בפעם הראשונה על כפתור ה'פרסם'. אבל כשלחצתי, ומאז, אני משתדלת שהפוסטים יהיו אני. שתכירו אותי ואת מה ומי שאני אוהבת, מנקודת המבט האישית שלי.
את אוהבת צילום
הרומן עם המצלמה של רובינו בני השלושים פלוס 🙂 מתחיל ממצלמה עם פילים. אומייגד, איך אפשר לסכם טיול של שבוע בפחות מאלף תמונות? איך אפשר להצליח להוציא 36 תמונות כפול 4 פילימים בלי עיניים עצומות או תמונה שנשרפה כי עמדנו מול השמש? אבל זה כבר ממש מזמן…
בעידן הדיגטלי, מצאתי את עצמי מתכננת מראש איך יראה האלבום (בפועל לא תמיד היה אלבום) ולשם כך אני דואגת לצלם ככה בלי קשר לכלום רקעים. למקרה שאצטרך לעשות עמוד עם רקע של שמיים, חול, אבנים, צדפים, שלכת, דשא, כביש, מים וכו'. חזרתי מטיול ארוך (אחד מהטיולים בסעיף הקודם) עם 6000 תמונות של כל דבר אפשרי – בניינים, נופים, אנשים ורקעים. מיותר לציין שעם התרחבות המשפחה התרחב גם השימוש במצלמה ועל כך תודה למצלמות של הטלפונים הסלולריים ולגוגל שיכול לשמור את כל זה בלי שהטלפון יקרוס.
ואז פתאום אני בים, עושה בוק לכף משחק שמציצה מהחול. מצלמת 500 תמונות של עגורים בנחיתה והמראה באגמון החולה. עושה פוקוס על כל דבר אפשרי. נשכבת על הבטן בחצר ומייצרת סט צילום קטן לברכות לחג. כל התמונות כאן בפוסט.
את אוהבת להיות בבית
ללא ספק השתלבתי מצויין בשגרת העבודה היומיומית בכל מקום אליו הגעתי. מחשב, מחשב, מחשב, ישיבות, ישיבות ובין לבין קצת רכילות. וככה עברו לא פעם אפילו 12 שעות מהיום שלי. בין לבין – בית, זוגיות, ואח"כ ילדים. והרבה אקסל, כבר אמרנו. ואל תבינו אותי לא נכון – נהנתי. אפילו יותר מידי באופן חריג ומרים גבה. אבל זו לא הייתה חלוקת זמן הגיונית ולאט לאט הבנתי את זה. הבנתי את מה שאני יודעת גם היום ומנסה להתמודד איתו – אין זמן להכל. זה תמיד בא על חשבון משהו אחר. וזה בסדר, כי החיים מלאי אפשרויות בכל מה קשור לעבודה, פנאי ומשפחה וכל שאר הדברים שממלאים לנו את היום.
ואז פתאום, אני בבית. החלטתי. לא מטפסת על הקירות אלא עושה דרך חדשה. לאן? לא יודעת, כי אני לא חושבת על חמש שנים מהיום. לא, אין לי עודף זמן, אבל החלוקה שלו טיפה שונה. ואני יודעת שזה ישמע קיטשי לחלוטין, ואין לי שום בעיה עם זה, אבל אין כמו לשמוע איך עבר היום בבית ספר על ארוחת צהריים של שניצל ופירה.
ודבר אחרון וחדש – אני אוהבת לרוץ!
בסופו של דבר, הדברים שאת אוהבת, מבקשים לצאת החוצה. ופתאום את מבינה שהם תמיד היו שם. מחכים בסבלנות ובידיעה שלא בטוח יקבלו ביטוי. אם יום אחד אני אעמוד לפני קהל ואדבר, תזכירו לי את הפוסט הזה. כנראה שזה אחד הדברים שאני רוצה לעשות, אבל איכשהו מעולם לא עשיתי ואני לא רואה את שק האומץ הדרוש מגיע בקרוב.
אני לא אומרת שצריך לעשות רק מה שאת אוהבת, כי החיים, מה לעשות, לא תמיד מאפשרים. אבל תדעי מה את אוהבת, ותדעי שאת כן יכולה לשלב את זה בחיים שלך בדרך זו או אחרת. בתקופות מסויימות יותר ובאחרות פחות. אבל כשאת יודעת, זה כבר טוב.
מוזמנות לשתף מה אתן אוהבות ואיפה יש לזה מקום בחיים שלכן. לקחתן פעם הפסקה לחשוב ולחשב מחדש? להכניס את האהבות שלכן ליום יום?
***מכירים את הבלוג שלי בפייסבוק? אל תשכחו לבקר…
זה ה-פוסט לפתוח איתו את הבוקר!
כמה אנרגיות נתת לי עכשיו 🙂
תודה חן!!! איזה כיף שזה מה שזה עשה לך, כי זו לגמרי המטרה. ולפעמים אני אומרת – הלוואי שהייתי קוראת בלוגים כשהייתי קטנה! 🙂
מקסים!
מעניין לקרוא על המעברים בין התקופות, והתמונות מהממות.
תודה רבה לאה! אני שמחה שאהבת את הפוסט ושמחה שאת רואה בתמונות את האהבה החדשה הזו לצלם ולתעד.
יש לי עד היום את היצירות שלך משיעורים משעממים. כל מיני דפים משובצים שאיירת ולא נשכח את בית החיות מעטיפות של שוקולדים… טוב את זה אין לי כבר.
מנו, את תעמדי מול קהל מוקדם ממה שנראה לך ❤
אני תמיד נזכרת בבית החיות – ציון דרך 🙂
רשימה מדויקת כל כך של הדברים שגם אני אוהבת (חוץ מהריצה – את זה לעולם לא תמצאי על רשימה שלי 🙂 ). מצחיק איך אנחנו מנסות להדחיק את הצד היצירתי שבנו בשנות ב-20 בשם "הקריירה" אבל היא פשוט מתגברת עלינו. ושמחה שכך. שיהיה בהצלחה בבלוג החדש והמהמם!
מדהים לקרוא את הפוסט וגם את התגובות – ההזדהות של כולן עם הפרקטי מול היצירתי… ולראות שהרבה כאן חולקות גם אהבה ליצירה וגם לדברים שכלתניים.
הפוסט כתוב ומצולם מקסים!